אבישג כהן זוכרת בדיוק את הרגע שבו בעלה, גיא, כבר לא היה מסוגל לחתום בעצמו על שום מסמך. שבעה חודשים אחרי התאונה בבניין המשרדים שלו ברמת גן — פיגום שקרס, גב שנשבר בשני מקומות — הוא עדיין ישב בכיסא גלגלים בסלון הדירה שלהם בהרצליה פיתוח, מול הים שהוא כבר לא ממש רואה, כי הוא הפסיק להסתכל דרך החלון בערך באותו זמן שהפסיק לדבר איתה יותר משמזמין תה.
היא עבדה איתו שש שנים בחברת הנדל"ן שהקים. עכשיו היא הייתה מנהלת התיק שלו מול חברת הביטוח, מול הרואה חשבון, מול כל מי שצריך חתימה. יש לה ייפוי כוח. יש לה מפתחות לחברה. אין לה, בעצם כלום — כי הכול עדיין רשום על שמו, וגירושין יפילו אותה בחזרה לדירה שכורה בגבעתיים בלי הפיצוי, בלי המניות, בלי כלום.
עם רון, מנהל הפרויקטים שעבד עם גיא עוד לפני התאונה, היא לא הייתה צריכה להעמיד פנים. הוא בא לבקר "כידיד המשפחה" פעמיים בשבוע, נשאר עד מאוחר, וזה שגיא לא יכול לקום מהכיסא הפך בשלב מסוים לבדיחה שקטה ביניהם — לא נאמרת, אבל שם.
הרעיון לטיול לצפון הגיע ממנה. "בוא נעשה לך טוב, גיא. את הבנייני משרדים אתה כבר לא בונה — בוא נראה משהו יפה." הציעה את מפל הבניאס, גישה נגישה לכיסאות גלגלים עד פלטפורמת תצפית קרובה לצוק, מים גועשים למטה, אבן רטובה כל הדרך. גיא היסס יומיים. ואז היא הייתה עדינה איתו בצורה שלא הייתה כבר חודשים — הכינה לו את הכריכים שהוא אוהב, סידרה כרית מיוחדת לגב, אפילו נגעה בו בלי שהוא ביקש. הוא הסכים.
רון בא "כדי לעזור לדחוף את הכיסא בשבילים הלא אחידים". איש שלישי בטיול משפחתי שאף אחד לא שאל למה הוא שם.
הם הגיעו אחר הצהריים, כשהתיירים כבר ירדו והשומר נשען עייף על עמדתו למטה ליד החניון. אבישג דחפה את הכיסא עד קצה המסלול, למקום שאסור להתקרב אליו יותר, שם השלט "סכנה — אין מעקה" כבר מזמן דהה מהשמש.
גיא הביט במים. הרוח הרימה את השיער הדליל שנשאר לו. הוא לא זז.
"אני יודע מה אתם מתכננים," אמר, בלי להסתובב. "עשו את זה."
אבישג קפאה חצי שנייה. רון הביט בה. היא הנהנה, כמעט בלי לזוז.
"מאוחר מדי בשביל דיבורים," אמרה.
גיא סובב את הראש. לא היה פחד בעיניים שלו — רק עייפות של מישהו שכבר עשה את החשבון וידע שהוא הפסיד. "אין לי אף אחד חוץ מכם," הוא אמר בשקט. "בבקשה."
רון דחף. הגלגל הקדמי החליק על האבן הרטובה, נתקע לרגע בשקע קטן — ואז המשיך. הכיסא נעלם מעבר לקצה בלי קול, כאילו הצוק בלע אותו.
הם לא הסתכלו למטה. אבישג כיסתה את הפנים בידיים, ורון כבר צעק "הוא נפל! זו תאונה! תעזרו!" — לכיוון שומר שעדיין לא שמע כלום, כי הוא היה רחוק מדי.
דקה לא עברה. ואז שמעו את זה: קול מנוע. לא מלמטה — מלמעלה. רחפן, קטן, לבן, ריחף בדיוק מעל קצה הצוק, מצלמה מופנית ישר אליהם.
זה היה של צוות תיעוד טבע מטעם רשות הטבע והגנים, שעבד באזור כבר שבוע, ממפה נדידת עופות דורסים מעל הבניאס. הם צילמו הכול — מהרגע שאבישג עצרה את הכיסא בנקודה האסורה, עד השנייה שרון דחף.
השוטרים הגיעו תוך ארבעים דקות, כי מסוק חילוץ שהיה כבר באוויר מעל האזור בגלל תרגיל אחר הוסט לזירה. גיא נמצא חי, על מדף סלע שבלם אותו שמונה מטרים מתחת לפסגה — צלעות שבורות, זעזוע מוח, אבל חי. הרחפן תיעד גם את זה: איך הוא נתקע בין הסלעים, איך המים לא הגיעו אליו בכלל.
אבישג ורון נעצרו באותו ערב בבית החולים רמב"ם, ליד המיטה של גיא, כשהוא עדיין מחובר לחמצן. לא היה שום דרמה בעצירה — שני שוטרים, אזיקים, ואבישג שחזרה ואמרה "זו לא הייתה הכוונה שלנו" למישהו שכבר לא היה שם כדי לשמוע.
חמישה חודשים אחר כך גיא ישב שוב בסלון בהרצליה פיתוח, אבל הפעם מול עורך דין ולא מול הים. הוא ביטל את ייפוי הכוח על שם אבישג באותו שבוע שיצא מבית החולים — מסמך אחד, חתימה אחת, בלי לרעוד. עם עורך הדין שלו הוא פתח תביעת גירושין וסגר את כל החשבונות המשותפים; שם הרואה חשבון של החברה כבר עבר לניהול נאמנות זמנית עד שהמשפט הפלילי נגד השניים יסתיים.
מהחברה שהוא בנה אבישג לא קיבלה כלום — לא מניה, לא שקל. גיא מכר את דירת הקוטג' בקיסריה שהיה רשום על שני השמות, שילם לה את המינימום שהחוק מחייב בגירושין על נכס משותף — מאה ושמונים אלף שקל, לא יותר — והשאיר לעצמו את החברה, את דירת הפנטהאוז, ואת חשבון החיסכון שהיא לא ידעה שקיים, כי הוא פתח אותו בסתר בשבוע שבו הבין לראשונה שמשהו לא בסדר.
התיק הפלילי עוד מתנהל. התביעה מבקשת עשר שנים על ניסיון רצח. גיא לא בא לדיונים. הוא שלח את עורך הדין שלו, עם תיק ניילון אחד ובו הקלטת הרחפן על דיסק און קי, וחזר הביתה לגמור לסדר את הארונות.
