בגיל שבעים ואחת גיליתי שאני קמה בשמונה וחצי ולא בשש, ושהמיטה שלי יכולה לחכות עד אחרי הצהריים. הבת שלי הגיעה יום שלישי אחד, הביטה בסלון ואמרה שאני "מזניחה את עצמי". זה הדביק אותי למקום. מתי בדיוק הרגל הפך למדד לזה אם אני מזדקנת יפה או לא?
כל החיים שלי הייתי אישה של שעון. בעלי, אבנר, קם בשש וחצי גם אחרי הפרישה שלו מהעבודה בבנק, ואני פשוט המשכתי לזוז לפי הקצב שלו. קפה שחור בשבע, לחם עם גבינה לבנה ועגבנייה, המיטה מסודרת לפני שמונה, התריסים למעלה והמטבח נקי לפני שיוצאים לקניות בשוק הכרמל. שלושים ושמונה שנות נישואים ואף פעם לא עלה לי בראש שאפשר אחרת.
כשאבנר נפטר, לפני ארבע שנים, המשכתי באותו הקצב כאילו לשנות אותו זה חוסר כבוד לזכרו. בהתחלה זה עזר לי. להיות עסוקה מנע מהדירה להרגיש גדולה מדי בשבילי. אני גרה ברמת גן, ברחוב ביאליק, בדירת שני חדרים בקומה שלישית בלי מעלית, ובבוקר אני שומעת את הזבנית מהמכולת ליד פותחת את התריס הגלילי בחמש וחצי. עם השנים התחלתי להתעייף מלציית לשעון שכבר לא היה לי בו צורך אמיתי.
חורף אחד התחלתי להישאר במיטה עוד עשר דקות. אחר כך חצי שעה. יום אחד אכלתי ארוחת בוקר בתשע מול "אולפן שישי" בטלוויזיה, ביום אחר לקחתי את הקפה למרפסת עם השכנה מהקומה השנייה. המיטה יכלה לחכות עד שחזרתי מהשוק, ולפעמים, אם אף אחד לא הגיע, בכלל לא סידרתי אותה. גיליתי שאני אוהבת לא להתחיל את היום בריצה. לא הייתי עצובה, לא חולה, ולא הפסקתי לטפל בעצמי. פשוט כבר לא הייתה לי סיבה להוכיח למישהו שבשמונה בבוקר הבית שלי מבריק.
הבת שלי, שרון, נוהגת להגיע בימי שלישי לפני העבודה. היא בת ארבעים ושתיים, שני ילדים בתיכון, ומנהלת מחלקת שיווק בחברת ביטוח בבני ברק – חיים שכולם נמדדים בדקות. באחד השלישישים היא הגיעה בתשע ורבע ומצאה אותי בחלוק, השיער אסוף איך שהוא, אוכלת פרוסת לחם עם ריבת משמש. המיטה לא מסודרת, והנעליים מהערב הקודם עדיין מונחות ליד הספה. היא עמדה, הביטה בי ואמרה: "אמא, לאחרונה את קצת מזניחה את עצמך."
צחקתי כי חשבתי שזאת בדיחה. היא לא צחקה. היא לקחה את הכוס מהשולחן, פתחה את החלון בחדר השינה ושאלה אם אני ישנה טוב, אם אני אוכלת מספיק, אם אני יוצאת מהבית. זה הכעיס אותי יותר משהייתי מוכנה להודות. אמרתי לה שאתמול בערב סעדתי עם שתי שכנות, שביום חמישי יש לי הידרותרפיה במרכז הקהילתי, ובשבת אני נוסעת עם אחותי לשוק. שרון ענתה שלא לזה היא התכוונה, שפשוט תמיד הייתי מסודרת מאוד. אז הבנתי מה היא רואה. היא לא ראתה מיטה לא מסודרת. היא ראתה סימן אזהרה.
סבתא שלה, אמא שלי, התחילה לזנוח שגרות קטנות כשהיא חלתה, ושרון קישרה בין שינויים זעירים לבין משהו הרבה יותר מסוכן. היא הודתה בזה כמה ימים אחר כך, כשכבר הפסקנו להתווכח. "אני מפחדת שלא אבחין בזמן אם יום אחד תצטרכי עזרה," היא אמרה. הבנתי את הפחד שלה, אבל גם כאב לי לדעת שכל שינוי בי יכול להפוך לחשד.
במשך כמה ימים חזרתי לסדר את המיטה מיד כשקמתי. לא כי רציתי, אלא כי ידעתי ששרון עלולה להופיע. בוקר אחד תפסתי את עצמי מותחת סדינים כשאני עוד חצי ישנה, והרגשתי מגוחכת. אני בת שבעים ואחת ומסדרת את החדר שלי כדי שהבת שלי לא תחשוב שאני מזדקנת לא נכון.
באותו ערב התקשרתי אליה. סיפרתי לה שגם אני פחדתי כשסבתא שלה התחילה להזדקק לעזרה, אבל שאני לא רוצה לחיות במעקב אחרי כל הרגל כדי להרגיע אחרים. אמרתי לה שאם יום אחד אשכח לשלם חשבון ארנונה, או אפסיק לאכול, או אלך לאיבוד בדרך חזרה מהשוק – אני רוצה שהיא תהיה עם עין פקוחה. אבל לאכול ארוחת בוקר בתשע זו לא מצב חירום.
אז הודיתי לה במשהו שמעולם לא אמרתי בקול. במשך שנים הרגשתי שאישה הגונה צריכה לקום מוקדם, לסדר את הבית ולהיות לבושה לפני שמצלצלים בפעמון. אמא שלי הייתה כזאת ואני ירשתי את זה בלי לשאול את עצמי אם זה עושה אותי מאושרת. עכשיו, בימי שלישי מסוימים, אני שותה את הקפה לאט, מקשיבה לתחנת רדיו וגלגלי, ומשאירה את חדר השינה כמו שהוא עד שאני חוזרת מהשוק. זה לא הזנחה. בשבילי זו חירות קטנה שהגיעה קצת מאוחר.
שרון שתקה ואז הודתה שאולי היא עוקבת אחריי יותר מדי. בשלישי שאחרי היא חזרה ומצאה אותי שוב בחלוק. הפעם היא לא אמרה כלום. היא ישבה איתי, קיבלה כוס קפה והשאירה את המיטה כמו שהיא. תוך כדי שדיברנו על הילדים שלה, שמתי לב שמשהו השתנה בינינו. חצי מחיי דאגתי לה, ועכשיו היא מתחילה לדאוג לי. זה הגיוני. הקושי היה ללמוד שלטפל במישהו לא אומר לפרש כל שינוי כאובדן.
באותו בוקר סידרתי את המיטה בסביבות שתיים עשרה, כי בא לי, לא כי מישהו בדק אם אני עדיין אותה אישה כמו תמיד. הנעליים נשארו ליד הספה, הרדיו ניגן שיר ישן של אריק איינשטיין, ובחוץ נבחה הכלב של השכן מהקומה למטה כמו כל יום. לא כתבתי את זה בשום מקום, לא סיפרתי את זה לאף אחת מהחברות שלי בהידרותרפיה – זה פשוט קרה, בין קפה אחד לשני, ונשאר.
