אני נזירה כבר עשרים ושלוש שנה. קוראים לי אחות שרה, ומזמן הפסקתי להאמין שילדה יכולה להפתיע אותי. אבל דוריה הפתיעה אותי.
בפעם הראשונה ראיתי אותה במרץ, כשעובדת הרווחה הביאה את ארבעת ילדיה של ורדה מקריית שמונה. לא זוכרת אם ירד גשם או סתם היה קר. זוכרת רק את הריח. סירחון של עשן, של עובש, של משהו מתוק-רקוב שנדבק לבגדים ולא יורד בכביסה. דוריה הייתה הגדולה מכולן — בת תשע. היא אחזה ביד הקטנה שבחבורה, ושתי האחיות האחרות הסתתרו מאחוריה כמו חתלתולים מבוהלים.
מנהלת הפנימייה קראה לי למסדרון.
"אחות, צריך לרחוץ אותן. ולטפל בכינים. פעמיים."
הנהנתי. באמבטיה הורדתי מהן את הבגדים המלוכלכים לתוך שקיות ניילון — לא לכביסה, לזריקה. על הגב של דוריה היו צלקות ישנות מכות, קווים דקים ולבנים, כמו ערוצי נחל שיבשו. היא לא זעה. רק לחצה חתיכת פיתה באגרוף ולא שחררה.
אחר כך, בחדר האוכל, נתתי לילדות תבשיל חם. הקטנה, שירה, אכלה בכף שאחזה בשתי ידיים כמו את. דוריה לא אכלה. היא אספה פירורים לכיס הפיג'מה החדשה — ככה, באופן אוטומטי. הייתי צריכה להסביר לה שכאן יש אוכל כל יום. היא לא האמינה לי. הרגשתי שהיא מקשיבה לי כמו שמקשיבים למבוגר שמדבר שטויות.
הזמן עבר. דוריה למדה לקרוא מהר — האותיות כאילו נכנסו לתוכה מעצמן. בבית הספר בקריית שמונה המורה, גברת אלמליח, אמרה לי:
"הילדה הזאת הכי חכמה שראיתי בעשר שנים. אבל היא אף פעם לא מחייכת."
"החיוך שלה פנימי," עניתי, כי לא ידעתי מה עוד להגיד.
למעשה, לדוריה היה חיוך. הוא הופיע כמו קרן שמש בין עננים — נדיר וקצר מאוד. ראיתי אותו רק בבית הכנסת שבמנזר, כשהיא שרה. היא שרה חרישית, כאילו התפללה למישהו שלא רצינו לראות.
אמה, ורדה, הגיעה פעם אחת בלבד. הייתה שיכורה. עמדה בשער וצעקה משהו על "הילדים שלי", על "דם לא נהיה מים". הילדות הביטו בה מהחלון. שירה בכתה. מירב, האמצעית, נאחזה בווילון.
דוריה לא הביטה. היא עמדה בפינת החדר וכתבה במחברת — לאט, בראש מורכן. לא בכתה. לא שאלה למה אמא שלה כזאת. רק כתבה משהו וסגרה את המחברת.
אז לא ידעתי מה היא כותבת. עכשיו כבר יודעת.
השנים חלפו. אני הזדקנתי בצילי המנזר, ודוריה גדלה. אחרי בית הספר עברה לתל אביב — מלגה מהרווחה, מעונות, עבודת לילה בתחנת דלק ברחוב אבן גבירול. אחר כך — אוניברסיטה. אחר כך — עבודה במשרד של חברת הייטק. אני שלחתי לה עוגות לחג, היא ענתה בהודעות קצרות: "אני בסדר, אחות. תודה."
ואז הגיעה הבשורה הגדולה: חתונה. באילת, על החוף. היא שלחה תמונה — שמלה לבנה ארוכה, גבר לצידה, מחייך, בעניבה דקה. דוריה נראתה יפה. לא כמו נערה מפוסטר של סרט, אלא כמו אדם שהצליח סוף-סוף להתאחד עם עצמו.
"תבואי?" שאלה בטלפון.
"אני לא יכולה, ילדתי. השירות פה לא משחרר אותי."
זה לא היה נכון. פשוט פחדתי לראות את ורדה בין האורחים. האם הייתה בחיים, התפכחה לזמן קצר והופיעה בחתונה — נשים כאלה תמיד מופיעות כשיש עוגה וערק בחינם.
דוריה אמרה שהיא מבינה.
חודש אחר כך מירב כתבה לי: "אחות, אני באה לבקר. יש לי משהו להגיד לך."
היא הגיעה בשבת. ישבנו בחצר המנזר, מתחת לעץ החרוב הזקן. מירב הפכה לאישה — רגועה, עם עגילי זהב פשוטים. אבל העיניים שלה היו אדומות.
"דוריה שותה," אמרה בלי הקדמות. "התחיל בחתונה. מהשמפניה. אחר כך בירח הדבש בטורקיה — כל יום. עכשיו כבר… אחות, היא שותה כמו אמא שלנו."
שתקתי. הרוח הזיזה את הענפים מעלינו, חרוב נפל על הדשא.
"בעלה זרק אותה," המשיכה מירב. "היא חזרה לדירה שלה, שקנתה מכסף שהרוויחה בעבודה. גרתי איתה, כי למדתי בתל אביב. אבל לא יכולתי להסתכל על זה. גברים נכנסו ויצאו. ערב אחד מצאתי אדם זר באמבטיה שלי, אחות. באמבטיה שלי. ודוריה ישנה על הספה, שיכורה. היא חתמה משהו איתו — הלוואה, כנגד הדירה."
"מה עשית?"
"עברתי דירה. השארתי לה פתק ועזבתי. לא יכולתי להישאר."
מירב דיברה, ואני נזכרתי בערב הראשון. חתיכת הפיתה באגרוף. הצלקות על הגב. המחברת שלא קראתי מעולם.
"היא הייתה באה אליי," אמרה מירב. "מלוכלכת, עם שיניים הרוסות, עם ריח של דלק וזיעה. הייתה מתקלחת, ישנה יומיים, אחר כך שוב נעלמת. יום אחד לקחה מהארנק שלי שמונה מאות שקל. אז הבנתי שהגיע הזמן להפסיק להזמין אותה."
"ועכשיו?"
"עכשיו היא לא נמצאת. שלושה חודשים. נעלמה. מכרו את הדירה שלה — איזה בחור הגיע עם עורך דין וזה היה חוקי לגמרי. דוריה חתמה על ייפוי כוח לפני שנה. ידעתי שהיא חולה. ידעתי מזמן. אבל לא יכולתי לעצור אותה."
מירב הביטה בי. חיכתה שאגיד משהו.
"ומה עם האחרים?" שאלתי.
"שירה עובדת בגרמניה, בענף הבנייה. ואיתן בחיפה — מכונאי. שניהם לא שותים. אפילו טיפה. שירה אמרה: 'אנחנו ילדים של אלכוהוליסטית. לא רוצים לדעת אם גם לנו זה יימשך.'"
היא שתקה. אחר כך הוסיפה:
"אמא שלנו אמרה לדוריה, כשהיא הייתה קטנה: 'את הבת שלי, את בדיוק כמוני.' ודוריה האמינה לזה."
אז הבנתי. לא ידעתי מה בדיוק דוריה כתבה במחברת שלה, אבל עכשיו ראיתי את המילים בבירור. היא רשמה את מה שאמא צריכה להגיד לילדה שלה. היא כתבה את ההפך: "אני לא אהיה כמוה." והתייאשה.
הלכתי לחדר שלי. על השולחן עומדת איקונה עתיקה של מרים הקדושה, שירשתי מאבי. פתחתי את המגירה. שם, בשקית ניילון קטנה, שמרתי משהו שלקחתי מהערב הראשון — חתיכת הפיתה שדוריה לחצה באגרוף. הייתה קשה כמו אבן. כפי שהייתה תמיד.
לקחתי את השקית. לקחתי גם את המחברת שלי — זו שבה אני כותבת רשימות קניות למטבח. קרעתי דף ריק. כתבתי למעלה: "לדוריה. הדבר האחרון ממנה. שישמר בכנסייה."
שמתי את שקית הפיתה בפנים. קיפלתי את הדף וקשרתי אותו בחוט לבן.
אחר כך התקשרתי לאישה שאני מכירה מהקהילה. היא עובדת במשרד הפנים בקריית שמונה.
"אני צריכה למצוא בחורה," אמרתי. "דוריה. האב לא ידוע. האם — ורדה מקריית שמונה. תאריך לידה: רביעי לאוקטובר 1984."
היא לא שאלה למה. רק אמרה:
"בדקתי. יש רישום. אותה אישה נפטרה לפני חודשיים. נמצאה במבנה נטוש ליד התחנה המרכזית. סיבת המוות — אי ספיקת לב, מסובכת בהיפותרמיה. נקברה כלא מזוהה."
"איפה?"
"בית הקברות העירוני בקריית שמונה. חלקה 12."
הודיתי. ניתקתי. החלון של החדר שלי הביט לחצר, שם מירב עוד עמדה. ראיתי איך היא משכה את השרוול. אחר כך ישבה על הספסל. לא בכתה.
הלכתי לבית הקברות למחרת. נכנסתי דרך השער הברזל שחורק. מצאתי את חלקה 12 — שורה של מצבות אבן קטנות, בלי תמונות. אחת הייתה חדשה יותר. השם חסר. רק מספר.
כרעתי על האדמה הקפואה. פתחתי את השקית. הוצאתי את חתיכת הפיתה. היא התפוררה. הנחתי אותה על הקבר.
עמדתי שם זמן רב. חשבתי על הערב הראשון, על האמבטיה, על הבגדים המלוכלכים בשקיות. חשבתי על איך דוריה שרה בבית הכנסת. ואיך פעם, בערב יום הכיפורים, שאלה אותי:
"אחות, את חושבת שאלוהים שומע גם את הילדים מקריית שמונה?"
"כן, ילדתי," אמרתי. "הוא שומע את כולם."
היא לא ענתה.
עכשיו עמדתי מעל קברה.
"סלח לי, ריבונו של עולם," אמרתי בקול. "איחרתי."
הרוח עברה בגבעה, משכה כמה עלים יבשים מהאדמה וגררה אותם למטה, לכיוון המנזר. במרחק, מבעד לערפל, נראו גגות קריית שמונה. אי שם, מאחורי אחד מהם, גרה מירב. ובמקרר שלי, לתפילת המחרת, השארתי את הלחם המקודש.
עברתי ליד שער המנזר ועצרתי. הכנסתי עשרים שקל לקופת הנרות. הדלקתי נר אחד. וכתבתי בעט, בצד הפנימי של ספר הזיכרון, אחרי כל השמות:
"דוריה. 4 באוקטובר 1984 — 12 בינואר 2023."
קצר. כמו זיכרון שמצטמצם לשורה אחת.
בערב לא אכלתי ארוחת ערב. ישבתי במטבח וצפיתי באחות רבקה אופה עוגה לחלוקה. היא שאלה אותי:
"בשביל מי זה, אחות?"
"בשביל בחורה אחת," אמרתי. "שאכלה לחם בשתי ידיים."
היא לא שאלה יותר. רק הושיטה יד.
קמתי והלכתי לסגור את החלון שפונה לחצר. בחוץ הדיף ריח עשן — מישהו שרף עלים יבשים ביער הסמוך. אותו הריח כמו ביום הראשון. הריח הזה לא יורד מהבגדים. וגם לא מהזיכרון.
לא הדלקתי את המנורה. פשוט עמדתי בחושך.
