קוראים לי מיכל. אני בת שלושים וארבע, שלוש שנים נשואה ליואב. שלוש שנים שבהן שכנעתי את עצמי שהדרך שלו לאהוב היא פשוט שקטה. שאין צורך במילים כשיש נוכחות. עד ששכבתי במיטת בית חולים בירושלים, אחרי ניתוח חירום שלא תכננתי, והבנתי שאני לבד כבר הרבה מאוד זמן.
זה התחיל ביום שני רגיל. עבדתי במשרד נסיעות במרכז העיר, מול מסך ורשימות של נוסעים. בשתיים עשרה וחצי התחילה תחושת לחץ בבטן. לא כזו שעוברת עם כוס מים. בחמש בערב כבר לא יכולתי להתיישר. מנהל המשרד, בחור בשם דוד, ראה אותי מתקפלת ליד המדפסת והזמין אמבולנס בלי לשאול אותי. הכול קרה מהר: מיון, בדיקות, החלטה תוך שעה. דלקת חמורה, נדרש ניתוח מידי.
התיק שלי נשאר על הכיסא במשרד. הארנק, כרטיסי האשראי, המפתחות, המברשת שיניים — הכול שם. בטלפון הייתה סוללה בקושי. שלחתי ליואב הודעה קצרה: "אני בהדסה, מנתחים אותי עוד שעה. תעדכן את אמא שלך."
הוא ענה: "אוקיי."
לא "מה קרה". לא "אני בא". אוקיי.
הניתוח עבר בשלום. כשהתעוררתי, החדר היה חשוך, בחוץ ירד גשם קל, והטלוויזיה במסדרון הקרינה חדשות בלי קול. אחות בשם מירב החליפה לי עירוי ושאלה אם יש מי שיביא לי דברים. אמרתי שכן, בעלי בדרך. שיקרתי.
שלחתי לו הודעה. "יואב, אני אחרי ניתוח. צריך שתגיע: מברשת שיניים, משחה, תחתונים, חולצה. וגם משהו לאכול — הקפיטריה נסגרה בשמונה."
התשובה הגיעה אחרי תשע דקות. "תקני במכונה ליד הקומה. יש שם הכול."
קראתי את זה פעמיים. התקשרתי אליו. הוא ענה בקול עייף, כזה שמבקש שלא יפריעו לו.
"יואב, אין לי ארנק. הכול נשאר במשרד. אני אחרי ניתוח, אני לא יכולה לרדת למכונה."
"אז תבקשי מהאחיות."
"מה?"
"נו מיכל, אל תעשי עניין מכל דבר. אני לא ישנתי בלילה. הייתי עם אורי במילואים עד שלוש לפנות בוקר, ואז ישר לעבודה. עכשיו אני סוף סוף בבית, נשכב. תחשבי עליי לפעמים."
"גם אני לא ישנתי, יואב. גם אני הייתי במיון. ניתחו אותי."
"אז מה את רוצה? שאסע עכשיו חצי שעה לכל כיוון כדי להביא לך משחת שיניים? זה מה שחשוב עכשיו?"
עמדתי לפתוח את הפה, אבל לא יצא קול. הוא חיכה שנייה, ואז אמר: "אני הולך לישון. דברי מחר כשתשתחררי."
וניתק.
שכבתי שם, מסתכלת בקיר הלבן. חדר לבד — כנראה לא היה מקום במחלקה, או ששילמו על זה. שקט. טפטוף בחלון. דלת הארון פתוחה קצת, ובפנים קולב ריק אחד. התחלתי להיזכר.
החתונה שלנו הייתה קטנה. את רוב ההזמנות הוא שכח לשלוח. "נאמר לאנשים בעל פה", אמר. אני הזמנתי את כולם שוב. את החוזה עם בעל האולם סיכמתי לבד, כי הוא "לא טוב בדברים כאלה". גם את הדירה, בפסגת זאב, מצאתי אני. הוא בא לחתום, שאל איפה יחנו שתי המכוניות, וזהו.
עם השנים זה נהיה טבעי: אני מזמינה טכנאי למזגן, אני משלמת את הוועד, אני קונה מתנות למשפחה, אני בודקת את הביטוח. הוא היה "עסוק". המשכורת שלו נכנסה לחשבון המשותף, והשאר — עליי. נדמה היה לי שזה חלוקה הוגנת. עכשיו, במיטה ההיא, הבנתי שחלוקה אין כאן. יש אישה שמחזיקה הכול, ויש גבר שמרשה לה.
בשמונה בבוקר למחרת נפתחה הדלת. זאת הייתה מירי, מנהלת המשמרת מהמשרד. היא ואני לא היינו קרובות במיוחד — לפעמים היינו שותות קפה ליד השוקר. היא באה עם תיק כבד.
"דוד סיפר לי שאת שם," אמרה. "נסעתי למשרד, לקחתי לך את התיק. ואז חשבתי שאין לך כלום לאכול, אז נכנסתי לסופר."
בתיק: מברשת שיניים חדשה, משחה, סבון, מגבת, חבילת תחתונים, גרביים, ואפילו מברשת לשיער. ובנפרד — מרק במיכל חם, קרקרים, שני תפוחים ובקבוק מים קרים.
"איפה יואב?" שאלה.
הסתכלתי על הטלפון. שום שיחה. שום הודעה. רק שנייה אחת לבד.
"הוא עייף," אמרתי. "היה לו לילה ארוך."
מירי הביטה בי, ואז העמידה לי את המרק על השולחן הנייד. "תאכלי," אמרה. "כוח קודם כול."
כשהיא הלכה, קמתי לראשונה לאמבטיה. צחצחתי שיניים. המים היו קרים. הקצף ירד לכיור. הרגשתי איך משהו בי חוזר — לא הכוח, אלא האני. האישה שהכירה את עצמה פעם, לפני כל השנים האלה.
התיישבתי על המיטה ופתחתי את האפליקציה של הבנק. בעיות בריאות קטנות יש לי מאז הצבא — ביררתי פעם כמה יעלה ביטוח חיים. עכשיו חיפשתי משהו אחר: חשבון נפרד. שלי בלבד. פתחתי אותו באינטרנט, העברתי לשם חמשת אלפים שקלים מהחשבון המשותף. לא גנבה. לקיחת אחריות.
אחר כך התקשרתי לעורכת דין בשם גלית, שאליה הגעתי דרך המלצה ישנה. "גירושין," אמרתי. "ללא ילדים, דירה בבעלות משותפת. כמה זמן לוקח בערך?"
"תלוי בשיתוף הפעולה," ענתה. "אבל אם יש הסכם, אפשר תוך שלושה חודשים."
שלושה חודשים. זה נשמע לי כמו דרך ארוכה, אבל אף דרך לא ארוכה כמו להישאר.
שוחררתי ביום חמישי בצהריים. יואב התקשר בדיוק כשנעלתי נעליים במסדרון המחלקה.
"כבר למטה?" שאל.
"לא. עדיין במחלקה."
"אני בעבודה עד שש. מהר מדי בשבילי. תקחי מונית."
"בדיוק עשיתי את זה," עניתי.
"שיהיה. תשלמי מהחשבון, מה זה משנה."
"אני מגיעה הביתה, יואב. נדבר."
שתיקה קצרה. ואז: "אין לי כוח עכשיו לשיחות. אני צריך לסיים משהו."
"תסיים," אמרתי. "אני מחכה לך."
כשנכנסתי לדירה, הרדיו בחדר שינה היה דלוק — הוא שכח לכבות אותו כשיצא. על השיש במטבח עמד ספל קפה עם שפתון שלי, משבת שעברה. הכלים מהערב ההוא עוד לא נגעו. יואב לא בישל, לא שטף, לא נגע בכלום בזמן שלא הייתי. הוא גם לא חשב לקנות לחם.
פתחתי את המקרר. גבינה עובשה, חבילת קוטג' פתוחה, בקבוק מים ריק שמישהו החזיר למדף. סגרתי את הדלת. ניגשתי לארון. הוצאתי מזוודה. קפלים של שלוש שנים נפרשו לי מול העיניים: שמלה שקנינו בטיול לאילת, חולצה שהוא אמר שצרה עליי מדי, נעליים שלבשתי בחתונה.
מילאתי אותה בהיסוס. לא לקחתי הרבה. בגדים לכמה ימים, מסמכים אישיים, אלבום תמונות ישן, קופסת תכשיטים מסבתא. ואת מברשת השיניים החדשה — זו שמירי קנתה לי — שמתי בתיק הנפרד, לא במזוודה. זאת לא הייתה אריזה. זאת הייתה הצהרה.
כשיואב ראה את המזוודה בסלון, הוא נעצר בדלת. המפתחות ביד, הז'קט תלוי על כתף אחת.
"מה זה?" שאל.
"אני עוזבת."
"למה?"
הסתכלתי עליו. "אני לא אהיה עוד אישה שמתחננת למברשת שיניים בבית החולים שלה."
הוא חייך חצי חיוך. "בגלל המברשת? את רצינית?"
"לא בגלל המברשת," אמרתי. "בגלל מה שהיא אומרת עלינו. שלוש שנים אני מבקשת. שלוש שנים אני מסבירה. לא ביקשתי ממך הרבה, יואב. ביקשתי שתהיה שם. בפעם היחידה שהייתי תלויה במישהו אחר — לא היית."
"הייתי עסוק!"
"גם אני. גם אני עבדתי, גם אני עייפה. אבל כשאתה היית חולה — מי לקח אותך לרופא? מי קנה אנטיביוטיקה? מי בישל מרק?"
הוא פתח פה. סגר. עברו כמה שניות של שקט.
"את מגזימה," אמר לבסוף. "זאת הייתה סתם אשפוז. לא קרה כלום בסוף."
הלכתי לשולחן, פתחתי תיקייה. שלפתי שלושה דפים.
"זה טיוטת הסכם גירושין," אמרתי. "זהו פירוט חשבון חדש על שמי. וזאת הזמנה לפגישה עם עורכת דין ביום ראשון. אתה מוזמן."
הוא בהה בדפים, ואז בי. "ככה? בלי לדבר?"
"דיברנו שלוש שנים, יואב. עכשיו אני לא צריכה שתדבר. אני צריכה שתחתום."
הוא התיישב על הספה, לקח את הניירות. קרא לאט. לקח נשימה ארוכה. "ומה עם הדירה?"
"מכירה וחלוקה שווה. החוזה אצל עורכת הדין."
"את כבר מתכננת הכול?"
"מישהו צריך."
כשהלכתי משם, ביד אחת מזוודה ובשנייה תיק, הוא קרא אליי מהדלת: "מיכל!"
הסתובבתי.
"תשאירי לי את המספר של… מי זו, עורכת הדין?"
"אני אשלח לך במייל."
"אין לי סבלנות למיילים עכשיו. תכתבי בוואטסאפ."
הרגשתי איך החיוך עולה לי לפה. "בוואטסאפ. כמו נער שמבקש את מספר הטלפון של חברה שלו. זאת תקופת הניסיון שלך בחיים בלי האמא של החשבונות."
וירדתי במדרגות. בחוץ הדליקו פנסי רחוב, ושלולית ליד המדרכה קלטה את האור בצהוב שבור. מונית עצרה ברעש קל של בלמים. נתתי לנהג את כתובת הדירה של חברה. רק אחרי שהמונית התרחקה מהבניין, הוצאתי מהתיק את מברשת השיניים החדשה. היא הייתה עדיין באריזתה, קטנה, פשוטה, כולה שלי.
החזקתי אותה כל הדרך, אצבעות סגורות סביב הניילון, כמו שמחזיקים כרטיס נסיעה למקום שעוד לא ראית.
