אני לא יודע מתי בדיוק אישתי הפסיקה להאמין לי. אולי זה קרה לאט, כמו סדק שמתחיל בשיש ליד הכיור ומתרחב עד שכל המשטח מתנפץ. או אולי היה רגע אחד מדויק, שאם הייתי שם לב אליו בזמן, הכל היה נראה אחרת.
קוראים לי אלון, אני בן שלושים ותשע, יש לי מוסך לתיקון ג'יפים באזור התעשייה של באר שבע. לפני אחת עשרה שנים התחתנתי עם אורית. היא עבדה אז כאחות במיון של סורוקה, משמרות לילה, משכורת שהיתה נשחקת עוד לפני שנכנסה לבנק. אני בדיוק פתחתי את המוסך עם שותף, היו לנו ארבע מכוניות בחודש אם היה מזל. לא היה לנו כלום חוץ ממיטה וחצי בדירה שכורה מעל פלאפל בשכונה ד'.
עבדנו כמו משוגעים. אני בניתי את המוסך מהיסוד, היא עשתה קורסים והתקדמה לאחות חדר ניתוח. לפני שלוש שנים קנינו בית עם גינה בעומר. אורית רצתה גינה. אני רציתי שקט. לא קיבלתי אף אחד מהם, מסתבר.
הכל התחיל לפני חצי שנה בערך. בהתחלה זה היה דווקא נחמד. אורית היתה שואלת איפה אני, מה אני עושה, מתי אחזור. חשבתי שהיא סתם רוצה לדעת מתי לחמם את האוכל. הייתי עונה לה בקצרה, היא היתה שותקת. אחר כך היא התחילה לבדוק. לא בצורה ישירה, היא לא צעקה. היא פשוט היתה מופיעה במוסך בלי להודיע, עם איזה תירוץ של "עברתי פה בדרך לרופא שיניים". אבל עומר זה לא על הדרך לכלום, ומרפאת השיניים שלה במרכז העיר.
פעם אחת היא באה עם הטוסטר. הטוסטר. תפסה אוטובוס מעומר לבאר שבע עם טוסטר של שש מאות שקל ביד, כי "חשבתי שאולי תרצה לקחת אותו לחשמלאי". במוסך. לתיקון ג'יפים.
שאלתי אותה מה קרה. היא אמרה כלום, הכל בסדר, אבל היא סרקה כל פינה בחדר הקטן שמאחורי המשרד, כאילו היא מחפשת מישהי מתחבאת מתחת לספה.
אחר כך זה הפך לשגרה. היא עברה על החשבונות שלי, על הכרטיס אשראי, על הוואטסאפ. בהתחלה ניסיתי לדבר, אמרתי לה אורית, אין כלום, את ממציאה דברים. היא היתה אומרת "אני יודעת, אני פשוט דואגת לך". ואז שואלת למה לקחתי ארבע מאות שקל במזומן ביום שלישי שעבר. למה. עברו כבר ארבעה חודשים ואני עדיין לא יודע אם היא עקבה אחרי או סתם ידעה לשאול בזמן הנכון.
לפני חודשיים כבר לא הצלחתי לדבר איתה בכלל. היא היתה מנתקת באמצע שיחה, ואז מתקשרת שוב. או שולחת הודעות קוליות. "איפה אתה" בלי סימן שאלה, כאילו זה משפט חוקי. הייתי חוזר הביתה והיא היתה יושבת בסלון, הטלוויזיה דולקת על שידורים חוזרים של "הכוכב הבא", והיא אפילו לא מסתכלת עליי. רק שואלת איפה היית. עניתי במוסך. היא שאלה עם מי. עניתי עם אף אחד. היא לא אמרה מילה, רק המשיכה להביט בטלוויזיה.
הרגע שבו הבנתי שזה לא סתם קנאה, אלא שמשהו בתוכה נשבר, היה ביום חמישי לפני חודש. חזרתי הביתה באחת עשרה וחצי בלילה אחרי טיפול בדיפנדר של מישהו שנסע לאילת והרכב שלו סירב להניע. נכנסתי הביתה, חושך. ניגשתי למטבח לשתות מים, ואז ראיתי אותה. היא ישבה על הרצפה ליד דלת הכניסה, בלי אור, עם הטלפון ביד. לא קפצה ולא נבהלה. רק שמה את הטלפון על הברכיים ואמרה לי: "אני יודעת שאתה משקר לי".
שאלתי אותה מה היא יודעת. היא לא ענתה. רק הלכה לחדר והשאירה אותי לעמוד שם ליד הנעליים שלי, חושב מה עשיתי לא נכון. ובאמת חזרתי על כל היום הזה בראש שלי שוב ושוב, שעה שלמה ישבתי בגינה ועשנתי, ואני לא מעשן כבר חמש שנים. לא מצאתי מה עשיתי. כי לא עשיתי כלום.
לפני שבועיים כבר גררתי אותה ליועצת זוגית ברחוב הרצל. אורית לא היתה מוכנה ללכת, אז אמרתי לה שזאת סדנה על ניהול משברים, אני לא יודע מאיפה המצאתי את הביטוי הזה. היא באה. היועצת שאלה מתי התחיל חוסר האמון, ומה קרה אז. אורית ישבה עם הידיים משולבות על הירכיים ולא פתחה את הפה במשך עשרים דקות. בסוף היא קמה והלכה. עמדתי שם עם היועצת, שתינו הבטנו בדלת שנסגרה, והיא אמרה לי: "אורית מפחדת, אלון. זה לא נראה לי כמו חוסר אמון בך. זה נראה לי כמו מישהי שמשהו קרה לה בעבר, לפני שהכרתם, ומעולם לא סיפרה לך על זה".
יום שני בבוקר הייתי אצל עורך דין. לא שלה, שלי. אמרתי לו הכל, הוא הקשיב בשתיקה, ואז שאל אותי שאלה אחת: "אתה בטוח שאתה רוצה להפסיד את הבית?" לא הבנתי. הוא פתח את התיק, העביר אליי דפים, ואמר לי שאורית כבר שכרה משרד והגישה בקשה לאיזון משאבים לפני שלושה ימים. עוד לפני שהיא בכלל אמרה לי מילה על גירושין. הסתבר שהיא גם סיפרה לאמא שלי. כולם ידעו. רק אני גיליתי אחרון.
בערב באתי הביתה ומצאתי את הבית ריק. לא ריק לגמרי — הטלוויזיה היתה במקום, הספה, התמונות. אבל כל הדברים שלה נעלמו. רק טבעת הנישואין נשארה, מונחת במגירה שליד המיטה, על פתק מקופת החולים. הרמתי את הפתק. זה היה מכתב זימון לטיפול פסיכולוגי, על שמה, מלפני שמונה שנים — עוד לפני שהתחתנו. בתחתית, בעפרון, מישהו רשם מילה אחת: "התקפות חרדה".
ישבתי על קצה המיטה עם הפתק ביד זמן ארוך. חשבתי על הטוסטר. על "איפה אתה" בלי סימן שאלה. על הדלת שנעלה שלא לצורך פעמיים בכל יציאה. זה לא היה משהו שקרה בינינו בחצי השנה האחרונה. זה היה משהו שהיא סחבה איתה עוד לפני שהכרנו, ופתאום, מסיבה שאני לא יודע מה גרמה לה, זה עלה שוב.
הבוקר קיבלתי טלפון מהבנק. היא סגרה את חשבון המשכנתא המשותף. הבנקאית התנצלה, אמרה שזה תואם את ההסכם שחתמנו, שיש חמישים ושלושה אלף שקל לסגור את ההלוואה על הבית, ושאלה אם אני רוצה למחזר. אמרתי לה שאני אחזור אליה.
אתמול חזרתי לדירה מעל הפלאפל. הבניין עדיין עומד, הצבע עדיין מתקלף בכניסה, והשלט של הפלאפל מציץ מהחלון. עמדתי שם עם הפתק בכיס, וחשבתי שאני לא רוצה לשאול אותה "עם מי", כי אין עם מי. אני רוצה לשאול אותה מה קרה לה לפני שמונה שנים, ולמה היא מעולם לא סיפרה לי, ולמה חשבה שהיא צריכה לשאת את זה לבד, שנה אחרי שנה, עד שזה יצא בצורה של טוסטר ודלת נעולה ופחד שאני לא ידעתי לקרוא לו בשם.
היום אני יושב עם עורך הדין ואחתום על ייפוי כוח למכירת הבית. הטבעת עדיין אצלי, בכיס החזה של הסרבל. לא החזרתי אותה למגירה.
