נסיעה לצפון הייתה אמורה להיות השקט שאחרי הסמסטר. אני, נועה, ליאור, ענבר ומיכל — חמש סטודנטיות לסיעוד מבאר שבע — ארזנו תיקים, שמנו פלייליסט, ויצאנו ליום שישי ארוך ליד הכנרת. דיברנו על מבחנים, על מי ישנה עם מי, על זה שצריך לעצור לקנות פיתות טריות לפני שבת. מיכל ניצחה על המוזיקה, נועה ישבה לידה וצחקה מכל דבר, ענבר שלחה הודעות לאמא שלה כל עשר דקות, כאילו היא נוסעת לאוסטרליה. ליאור הסתכלה על המפה ואמרה שעוד שעה וחצי אנחנו בצמח.
ואז הכול נגמר.
משאית חלפה על פנינו, ואחריה, בשמאל, ראינו אבק כמו אחרי פיצוץ. "רגע," אמרה ליאור, "מה זה היה?" אני לא יודעת למה עצרתי. לא היה שם שום דבר הגיוני — רק תחושה בבטן. עצרתי באמצע הכביש. הסתכלנו ימינה. עמוק בתוך הוואדי, הפוך על הגג, עם הגלגלים באוויר, הייתה מכונית משפחתית. המים כבר כיסו חצי מהדלתות.
"תתקשרי למד"א!" צעקתי לנועה, וכבר רצתי.
נעליים נתקעו בבוץ. ענבר צרחה "זהירות, יש שם עמוק!" אבל אף אחת לא עצרה. הגענו לרכב. בפנים, אישה, נעולה בחגורה, עם דם על המצח, ומישהו קטן במושב האחורי. היא הסתכלה עלינו דרך הזכוכית. זה מבט שאני לא אצליח להוריד מהראש: לא פאניקה, אלא מישהי שמבינה שהכול תלוי בחמש בנות שהיא לא מכירה.
שברנו חלון עם אבן. יותר נכון, ליאור שברה. היא לקחה אבן גדולה ופשוט הלמה בדלת האחורית עד שנפער חור. מים קרים קפצו לנו על הפנים. הוצאנו משם ילד, בערך שבע. הוא בכה וקרא "אמא". אחר כך את האישה. הידיים שלי רעדו כל כך, שכמעט לא הצלחתי לפתוח את החגורה שלה. ענבר ונעה גררו אותה למעלה, אל הקנים, והשכיבו אותה על הדשא.
ואז הילד אמר, "יהלי עוד בפנים."
בן ארבע, בכסא בטיחות, מתחת למים.
אני לא יודעת לתאר מה זה לשמוע משפט כזה. הגוף זז לבד. מיכל ואני קפצנו פנימה. המים היו מעל הכתפיים. מים של חורף, כאלה שנכנסים לעצמות תוך שנייה. מצאתי את הכסא, את הרצועות. האצבעות שלי לא הצליחו לפתוח את התפס. מיכל צללה ראשונה, ואני אחריה. לא ראינו כלום — רק מים חומים. מיכל משכה את הכתף שלו, אני מצאתי את הכפתור ולחצתי. שום דבר. עוד פעם. כלום.
אין לי הסבר למה לא ברחנו משם.
מיכל צללה שוב, והוציאה את היד שלה עם הילד. שערה היה דבוק לפנים, היא נשמה כמו משוגעת. גררנו אותו לגדה. שפתיים כחולות. עיניים עצומות. הגוף כולו רפוי, כזה שאף הורה לא רוצה להחזיק.
אף אחת לא אמרה מילה. אני כרעתי לידו והתחלתי לחיצות חזה. אחת, שתיים, שלוש, ארבע. חשבתי על התרגול בכיתה, על הבובה עם החיישנים, על זה ששם תמיד ידעו אם לחצתי עמוק מספיק. כאן אף אחד לא מדד, רק אני והחזה הקטן.
בערך דקה. אולי יותר. ואז הוא הקיא מים, השתעל, והתחיל לבכות.
האימא קמה מהדשא, דחפה אותי הצידה בלי כוונה, ותפסה אותו אליה. היא נסעה איתו לבית חולים פוריה ביחד עם האמבולנס. הבעל הגיע אחר כך. אף אחת מאיתנו לא ידעה את השם שלהם עד יום למחרת, כשמישהי מהמשפחה כתבה לנו בטלפון.
שלושה ימים אחר כך הגיעו מכתב ממשרד הבריאות, ואחריו גם צל"ש קטן מהמועצה. העיתון המקומי עשה כתבה עם תמונה שלנו ליד האגם, כולנו שזופות ועייפות. מיכל קיבלה הצעה לעבוד במד"א, ליאור סירבה להתראיין, ונועה עדיין שומרת את התמונה של יהלי בטלפון.
אבל הכול מתגמד מול רגע אחד.
בשבוע שעבר נסענו שוב לצפון. עצרנו באותה נקודה, על כביש 40. היה שקט. ואז נועה הסתכלה עליי ואמרה, "את זוכרת שאף אחת מאיתנו לא ידעה לשחות טוב?"
צחקתי. לא כי זה היה מצחיק, אלא כי זה נכון. ענבר בקושי עוברת 25 מטר בבריכה. אני למדתי לשחות רק בכיתה י'. ומיכל רק רצתה לעצור לקפה.
לא ידענו כמה עמוק הוואדי. לא ידענו אם הרכב ישקע לגמרי. לא ידענו אם המשאית הזאת, שנעלמה בלי לעצור, תחזור. ידענו רק דבר אחד: שיש רכב בתוך המים, ובתוכו אישה ושני ילדים.
אולי זה כל מה שצריך.
