בבוקר יום שישי, בשוק גבעתיים, מוכר הירקות שאל אותה בקול רם, כדי שכולם ישמעו: "גברת שפירא, מה קרה לך? נמסת!" אולה חייכה, לקחה את השקית עם העגבניות והבטטות, ואמרה רק: "לאט לאט, זאבי. אין קיצורי דרך."
זאבי לא היה הראשון שאמר לה את זה באותו שבוע. ולא היה האחרון.
אולה שפירא, בת ארבעים ואחת, מגישה ותיקה של תוכנית בריאות בכבלים שרוב הישראלים מכירים מהמסך הקטן בשעות אחר הצהריים, פרסמה בפייסבוק תמונה שגרמה לעמוד שלה להתפוצץ מתגובות. היא עמדה על מרפסת הדירה שלה ברמת גן, לבושה בשמלה שחורה צמודה עם שרוכים לאורך הגב, השמש של סוף אוגוסט שוקעת מאחוריה. הכיתוב מתחת לתמונה היה קצר: "נמסה לאט. בלי קפיצות. בלי הבטחות שווא."
תוך שעתיים היו לפוסט אלפיים תגובות. חלקן היו חששות אמיתיים — "תזהרי, זה מהיר מדי, זה לא בריא ככה" — וחלקן היו תדהמה נטולת פילטר. אולה לא התעלמה מאף אחת. היא כתבה בתגובה נעוצה, שהודבקה בראש הדיונים: "זה לא קרה בחודש. זה לקח לי חמש עשרה חודשים. אני לא רזה בקסם, אני רזה בעבודה."
חמש עשרה חודשים. המספר הזה חזר בכל תגובה שלה, כאילו רצתה שכולם יזכרו אותו בדיוק, לא "המון זמן", לא "תקופה ארוכה" — חמש עשרה חודשים, מיום שבו עלתה על המשקל בקליניקה ברמת החייל וראתה מספר שלא האמינה לו: מאה שלושים ושבעה קילו.
זה היה מוזר, בעצם, כי אולה שפירא הכירה לישראלים תוכנית שכל כולה עסקה במשקל. היא הגישה במשך שלוש עונות פורמט מקומי בשם "המרוץ למשקל", שבו משתתפים ירדו קילוגרמים מול המצלמה בקצב שגרם לרופאים להזהיר ברדיו. היא עמדה שם, במדים ספורטיביים, עם מגפון ביד, וצעקה למשתתפים לרוץ עוד סיבוב. ואז, כשהתוכנית ירדה מהמסך, וזה קרה בלי הודעה מוקדמת אחרי שהרייטינג צנח, היא חזרה לחיים הרגילים שלה, לבד עם בנה תום בן התשע, בדירה שכורה שבה המקרר היה מלא בפיצות קפואות כי אף אחד לא היה שם לבשל.
המשקל עלה בלי שהיא שמה לב. שנה, שנתיים. היא נמנעה ממראות בבית, כיסתה את זה שבבגדים רחבים, ודחתה כל הזמנה לאירועים שדרשו תמונות. עד שיום אחד, בבדיקה שגרתית אצל קרדיולוג ברמת גן בגלל כאבים בחזה שהתבררו כלא מסוכנים, הרופאה הביטה בה ואמרה משפט אחד שאולה לא הצליחה לשכוח: "את בת ארבעים. את רוצה לראות את תום מתחתן?"
מהיום הזה היא לא חיפשה תוכנית קסם. היא הלכה לפארק הירקון, בהתחלה הליכה איטית של עשר דקות שגרמה לה להתנשף כאילו רצה מרתון. אחר כך יותר. היא התחילה לטפס בגבעות שבצפון תל אביב, בשעות הבוקר המוקדמות, כשעוד היה קריר וריק מאנשים, עם מסכת גובה שקנתה באינטרנט כי מישהי בקבוצת תמיכה אמרה שזה עוזר לנשימה. השכנים שלה התרגלו לראות אותה יוצאת ב-5:45 בבוקר, עוד לפני שהאוטובוס הראשון עבר ברחוב.
היא לא הסתירה את התהליך מהעוקבים שלה, אבל גם לא הפכה אותו למופע. פעם אחת, בערך באמצע הדרך, היא העלתה תמונה ערוכה בפוטושופ שבה נראתה רזה עד כדי גיחוך — שלד קריקטורי עם ראש גדול מדי — עם כיתוב: "זה מה שאתם באמת רוצים לראות?" זו הייתה בדיחה מרה, כמעט כועסת, כלפי התרבות שדוחפת נשים למספרים בלתי אפשריים. אחרי הפוסט הזה היא כמעט הפסיקה לפרסם תמונות בכלל, פחדה שהצחוק יתפרש לא נכון. אבל אז, שבועיים אחר כך, היא העלתה תמונה בלי שום עריכה: עצם הבריח שלה, שנעלמה במשך שנים מתחת לשכבות, מופיעה שוב בבירור מתחת לחולצת טי. בלי סינון. בלי תאורה מיוחדת. רק היא, במטבח, מצלמת את עצמה במראה הישנה עם הסדק בפינה.
התגובות על התמונה ההיא היו שונות מכל השאר. פחות "וואו" וקריאות התפעלות, יותר נשים שכתבו לה בפרטי שהן גם מתביישות במראה שלהן, שגם הן דחו את הרגע הזה בשנה, בשנתיים.
בספטמבר, כשהחום ברמת גן עדיין לא הרפה, אולה קיבלה שיחת טלפון מהמפיק שהעביר אותה מהמסך שש שנים קודם לכן. הוא רצה לדבר על עונה חדשה, פורמט מחודש, והציע לה לחזור — הפעם לא כמגישה שצועקת מהצד, אלא כמלווה, כמישהי שעברה את זה בעצמה ויכולה לדבר עם המשתתפים משוויון, לא מגובה.
היא ביקשה יום לחשוב. לא בגלל שהיא לא רצתה, אלא כי היא זכרה בדיוק איך זה מרגיש לעמוד שם עם מגפון ולדחוף אנשים לקצה. היא לא רצתה לחזור לזה.
בפגישה שקבעו במשרדי החברה ברמת החייל, היא ישבה מול המפיק ואמרה לו: "אני אעשה את זה, אבל בלי משקל פומבי כל שבוע. בלי בכי מול מצלמה כתנאי לעדכון. אנשים לא צריכים להתפרק כדי שיאמינו להם." המפיק היסס, אמר שזה "לא מה שקהל רוצה לראות", וזה בדיוק הרגע שבו אולה קמה, לקחה את התיק שלה, ואמרה: "אז תמצאו מישהי אחרת." היא לא הרימה קול. היא פשוט הלכה לדלת.
שבוע אחר כך הוא התקשר שוב. הפעם הסכים לתנאים שלה.
התוכנית החדשה, שתשודר בחורף, תיקרא "המסלול שלי" — בלי מרוצים, בלי תחרות בין משתתפים, רק מעקב אישי לאורך חודשים. אולה תהיה מנחה ולא שופטת. בקיץ הבא, כשהיא תעלה לצילומים הראשונים, היא כבר לא תדבר על קילוגרמים שהורידה, אלא על השעות שהיא הולכת לפארק כל בוקר, בגשם או בשמש, כי זה מה שבאמת השתנה בה.
היא עדיין הולכת לפארק הירקון כל בוקר. עדיין שוקלת את עצמה פעם בשבוע בלבד, לא כל יום. ועדיין, כשמישהו בתגובות כותב לה "איך ירדת כל כך מהר", היא עונה באותו משפט, בלי לשנות מילה: "חמש עשרה חודשים. לא יום אחד פחות."
