מיכל ראתה את הריצפה ואת קרעי הבד, וידעה שמישהו היה שם בלילה. פתחה את הדלת של הסדנה שלה עם המפתח שלה, בשעה שבע וחצי בבוקר, ומצאה את הגליל של בד ה"טוסקנה" — זה שהזמינה במיוחד מאיטליה בשביל הזמנה של אולם אירועים ברמת גן — פרוש על הריצפה וקרוע לאורך שני מטר. שולחן החיתוך הוזז. המספריים החדים שלה מונחים על הרצפה, לא במקום שלהם. ומעל הכול — ריח של בושם. לא שלה.
היא עמדה בפתח עם המפתחות עדיין בין האצבעות, והתיק עם הצהריים שהכינה — סלט עדשים בקופסת פלסטיק — נשאר תלוי על הכתף. לא הניחה אותו. פשוט עמדה.
הסדנה הזאת הייתה כל מה שנשאר לה אחרי הגירושים משמעון. לא הבית ברעננה — הוא נשאר איתו. לא החיסכון — התחלק חצי-חצי, וחצי לא היה הרבה. אבל הסדנה, שני חדרים קטנים באזור התעשייה הישן של נתניה, עם שלט "מיכל תפירה ועיצוב" שצבעה בעצמה — זה היה שלה. שנה וחצי היא בנתה מזה משהו. עכשיו הבד היה קרוע, ובדיוק הבד הזה עלה שמונת אלפים שקל, וההזמנה מהאולם ברמת גן הייתה אמורה להיות מוכנה עד יום חמישי.
היא הכירה את יעל בחתונה של בת דודתה, לפני שש שנים, בגן אירועים בכפר סבא. יעל הייתה אחותו הצעירה של שמעון, ישבה ליד השולחן שלה עם כוס יין לבן, ודיברה על העבודה שלה בחברת ביטוח בכזאת אנרגיה שגרמה למיכל לחשוב: הבחורה הזאת לא נחה אף פעם. הן התחברו מהר. יעל הייתה מהסוג שמתקשר בעשר בלילה בלי אזהרה, "בואי נצא לקפה מחר", ומופיעה עם משהו כבר בהחלטה גמורה.
כשמיכל ושמעון התחתנו, יעל עמדה מתחת לחופה כעדה. כשמיכל פתחה את הסדנה, יעל הייתה הלקוחה הראשונה שלה — הזמינה שמלה לאירוע חברה, ושילמה במזומן, ואמרה "את תהיי מפורסמת, תראי". במשך שנים היא הייתה כמו אחות בשבילה, יותר קרובה אפילו משתי האחיות שלה עצמה, שגרות בבאר שבע ומתקשרות בעיקר בחגים.
הגירושים קרו לפני שמונה חודשים. לא באלימות, לא בצעקות — בשקט המכוער יותר, שבו שני אנשים שגרו יחד תשע שנים מגלים שאין להם כבר מה להגיד אחד לשני. הבית עבר לשמעון כי הוא היה רשום על שמו עוד לפני הנישואים, וזה היה בסדר, מיכל לא רצתה מלחמה. מה שלא היה בסדר זה שיעל, אחרי הגירושים, נעלמה. לא ענתה להודעות. לא באה לקפה. ואז, בערך לפני חודשיים, מיכל ראתה בסטורי של יעל תמונה משמעון, בבית שהיה פעם גם שלה, מכינים ארוחת ערב ביחד.
היא לא התקשרה לברר. לא כתבה. פשוט מחקה אותה מהאינסטגרם והמשיכה בעבודה.
עכשיו, עומדת בפתח הסדנה עם הבד הקרוע, מיכל התקשרה למשטרה. השוטר שהגיע, בחור צעיר בשם רותם, צילם את המקום, שאל אם יש מצלמות. לא היו. שאל אם יש מישהו שיש לו מפתח.
"בעל לשעבר שלי," אמרה מיכל. "והאחות שלו. אני לא החלפתי מנעול אחרי הגירושים. לא חשבתי שיהיה צריך."
בדקה יותר מאוחר, כשהשוטר יצא לרשום דוח בניידת, מיכל התקשרה ליואב, עורך הדין שטיפל בגירושים שלה. הוא ענה אחרי שלוש צלצולים, רעש של בית קפה ברקע.
"תביאי לי תמונות של הנזק, ותביני לי כמה עולה הבד וכמה עולה ההזמנה שנפגעה," אמר. "ואל תיגעי בכלום עד שהמשטרה מסיימת."
מיכל צילמה הכול. הבד הקרוע, המספריים על הרצפה, השולחן שהוזז. ואז, כשהתכופפה לצלם את הפינה שליד החלון, ראתה משהו שלא שמה לב אליו קודם: קופסת סיגריות ריקה, מרוסקת, מתחת לכיסא. יעל לא מעשנת. שמעון כן, אבל הפסיק לפני שנתיים — או ככה חשבה מיכל.
בשבוע שלאחר מכן היא לא דיברה עם אף אחד מהם. עבדה מהבית, על מכונת התפירה הישנה שהחזיקה שם ליתר ביטחון, וניסתה להשלים לפחות חלק מההזמנה עם בד חלופי שקנתה בחיפזון, במחיר גבוה יותר ובאיכות נמוכה יותר. התקשרה ללקוחה מהאולם ברמת גן, הסבירה שיש עיכוב, קיבלה שתיקה ארוכה בטלפון ואז משפט קר: "אני מקווה שזה לא יקרה שוב."
בליל שישי, אמא שלה התקשרה מבאר שבע. רבקה, שבעים ושתיים, קול שלא משאיר מקום לשקרים.
"את חיוורת בתמונות שהעלית," אמרה. "מה קורה?"
מיכל סיפרה. על הבד, על המשטרה, על קופסת הסיגריות.
"זו יעל," אמרה רבקה, לא כשאלה.
"אני לא יודעת."
"את יודעת. פשוט לא רוצה לדעת."
בבוקר יום ראשון הגיעה תשובה מהמעבדה שיואב דחף אותה לבקש — טביעות אצבע מהמספריים ומהמסגרת של הדלת האחורית. לקח שבועיים נוספים, אבל כשההודעה הגיעה מהתחנה, מיכל ישבה במרפאת השיניים מחכה לתור של הבן שלה, אורי, בן שמונה, שהיה צריך לעקור שן חלב. הטלפון רטט. השוטר רותם, קול עייף אבל ברור.
"מצאנו התאמה על ידית הדלת האחורית. יעל בר-לב. יש לה גם רישום קודם, נזק לרכוש, לפני שש שנים."
מיכל לא ידעה על זה. שש שנים זה היה לפני שהיא בכלל הכירה את יעל — או, ליתר דיוק, בדיוק בערך אז.
אורי יצא מהחדר עם פיסת גזה בפה ועיניים מלאות דמעות, ומיכל חיבקה אותו וחשבה כמה מוזר שהחיים ממשיכים בדיוק ככה, שן חסרה וטביעת אצבע על ידית, באותו בוקר.
ההזמנה מהאולם ברמת גן הצילה – יואב שלח מכתב רשמי, מיכל השלימה את העבודה עם בד חלופי, האולם שילם פחות ממה שסוכם במקור אבל שילם. הפסד של כאלפיים ושמונה מאות שקל, בין הבד שנהרס להזמנה שירדה במחיר. יואב אמר שאפשר לתבוע את הנזק בנפרד מהתלונה הפלילית.
"את רוצה לתבוע?" שאל.
"אני רוצה שיהיה לי מנעול חדש," אמרה מיכל. "ושהם לא יבואו שוב."
שבועיים אחרי זה, יעל הגיעה לסדנה. לא בפריצה הפעם — דפקה בדלת, עמדה בחוץ עם ז'קט ג'ינס ותיק על הכתף, וביקשה להיכנס.
מיכל פתחה. לא הזמינה אותה פנימה, נשארה בפתח.
"באתי להגיד שאני מצטערת," אמרה יעל. "זה יצא משליטה. שמעון ואני היינו שם, שתינו, הוא היה עצבני על משהו שקשור אלייך, ואני… אני לא יודעת מה חשבתי. לא תכננתי לקרוע כלום."
"היה לך מפתח מהחתונה שלי," אמרה מיכל. "השתמשת בו כדי להיכנס לסדנה שלי בלילה ולהרוס עבודה של שמונה אלפים שקל."
"אני אשלם."
"כבר יש תלונה במשטרה. יש התאמת טביעת אצבע. זה לא תלוי בי יותר."
יעל עמדה שם, לא זזה. מיכל ראתה את הפנים שלה — לא הפנים שהכירה מחתונות ומקפה בעשר בלילה, אלא מישהי מבוגרת יותר, עייפה יותר, מנסה למצוא איפה היא יכולה עוד לתפוס אחיזה.
"את יכולה למחוק את התלונה," אמרה יעל.
"אני לא יכולה. וגם לא הייתי רוצה."
מיכל סגרה את הדלת. לא בטריקה. פשוט סגרה אותה, ואז הלכה למגירה שבה שמרה את התיקיה עם החוזים והקבלות של הסדנה, והוציאה משם את הטופס שיואב הכין לה מראש — בקשה להחלפת מנעולים במימון הפוליסה, ומכתב רשמי שמונע מכל אדם שאינו רשום כבעל מניות בעסק גישה למקום. חתמה. שלחה תמונה ליואב באותו רגע.
באותו ערב הגיע איש המנעולים. מיכל עמדה וצפתה בו מחליף את הצילינדר, ואז לקחה את שני המפתחות החדשים, אחד לעצמה ואחד לתת לאמא שלה לשמור, למקרה שיקרה משהו. לא נתנה עותק לאף אחד אחר.
שלושה חודשים אחר כך יעל הורשעה בהיזק לרכוש בכוונה, קיבלה קנס ותקופת מבחן. שמעון לא הגיע לדיון. מיכל שמעה ממישהו משותף שהוא ואחותו כמעט לא מדברים מאז.
חצי שנה עברה. הסדנה עברה לחלל קצת יותר גדול, שתי רחובות משם, עם אבטחה חדשה בכניסה ועדיין אותו שלט שמיכל צבעה בעצמה, רק שהיא ציירה אותו מחדש, קצת יותר בטוח, קצת יותר שלה. באחד הימים, לקוחה חדשה סיפרה לה בטעות שהיא שמעה על הסיפור מיעל עצמה, בהזדמנות אחרת — שיעל טוענת עד היום שהיא "פשוט רצתה לדבר עם מיכל, והדברים יצאו משליטה." מיכל לא תיקנה אותה. סידרה את הבד על השולחן, מדדה, וסימנה בגיר את הקו הראשון של החיתוך.
