ורדה שוסטרמן חצתה את הרחוב הראשי של המושבה, ביד אחת מחזיקה סל קניות מהמינימרקט של אבי, וכל הדרך הביתה הרגישה שמשהו לא בסדר. היה ערב של סוף אפריל, פסח כבר עבר, ובחצרות עוד נשארו שאריות עציצי כלניות שנקנו לחג. באוויר התערבב ריח של עשן שריפת גזם עם ריח לח של אדמה חרושה טרי — מישהו הכין את הגינה לזריעת קיץ. ערב רגיל, כזה שיש עשרות בשנה. רק שהפעם אנשים הביטו בה אחרת.
היו כאלה שאמרו "שלום" ואז נשארו לעמוד ולהביט בגבה. אחרים החליפו מבטים ביניהם לפני שהיא הגיעה למרחק שמיעה. מישהי, ברגע שהעיניים שלהן נפגשו, הפנתה את המבט לצד השני של הרחוב, כאילו מצאה שם משהו מעניין יותר.
עשרים ושתיים שנה ורדה לימדה כימיה וביולוגיה בבית הספר התיכון האזורי. בזמן הזה היא הכירה כמעט את כולם במושבה — אם לא את עצמם, אז את הילדים שלהם. היא הייתה זו שתקעה לרבים את הציון הראשון בתעודה, וגם זו שנתנה לאחרים את המכלול הראשון. הורים של תלמידים לשעבר עדיין ניגשים אליה בטקס שנה שעברה ואומרים:
"ורדה, בלעדייך הבן שלי לא היה מגיע לבגרות. תודה."
היא התרגלה מזמן להיות מוקד של כבוד קטן ושקט. שהיא זו שפונים אליה בישיבות הורים. שדעתה נשמעת. עכשיו, בפעם הראשונה בעשרים ושתיים שנה, משהו באווירה השתנה.
כשהגיעה לביתה ופתחה את שער הברזל, ראתה את מלכה בוארון, השכנה שלה, עומדת אצל הגדר עם עוד שתי נשים מהרחוב. מלכה סיפרה להן משהו בהתלהבות. כשראתה את ורדה, השתתקה. גם השתיים האחרות הפנו את הראש. שתייה כבדה תפסה את המקום למשך כמה שניות.
"ערב טוב," אמרה ורדה בקול שקט לגמרי.
"ערב…" מלכה מלמלה משהו לא ברור ומיהרה לחצר שלה.
ורדה נכנסה לבית, הניחה את הסל על השולחן במטבח, התיישבה, ושקעה במחשבות. היא הייתה בת ארבעים ושבע. תשע שנים היא גרה לבד: בעלה נפטר, והבן שלה, אלון, סיים לימודי הנדסת תוכנה והתקבל לחברה בהרצליה. הוא מתקשר, אבל מגיע לבקר לא הרבה. ורדה לא התלוננה. עם הזמן היא למדה לחיות עם השקט הזה — בית הספר, ספרים, גינת הירק בחצר. בחורף היא הלכה לטיולי בוקר עם עוד שתי מורות פנסיונריות, בקיץ אספה זעתר ושקדים בשולי המושבה. שיגרה שקטה, לא מרגשת. אבל אומללה — ורדה לא הרגישה כך אף פעם.
רק שבחודשים האחרונים משהו בגוף שלה השתגע. חולשה שלא עוברת. בחילות שמגיעות בלי סיבה. המשקל עלה בכמעט שמונה קילו, אף שאכלה פחות מבעבר. והבטן — התחילה לבלוט קדימה, מתוחה, לא נוחה, כאילו…
כאילו היא בהיריון.
המחשבה הזאת עלתה לה בראש כמה פעמים והיא דחפה אותה בחזרה. בת ארבעים ושבע. וממי, בכלל? כנראה שינויים הורמונליים, גיל המעבר, דברים שקורים. היא נסעה כמה פעמים לבדיקות במרפאת "כללית" בעפולה, ואפילו פעם אחת לבית החולים "העמק". הרופאים לקחו דם, שלחו לבדיקות הדמיה, ובכל פעם חזרו עם אותה תשובה:
"צריך לחכות לתוצאות."
וורדה חיכתה.
בינתיים, במושבה כבר רץ סיפור אחר לגמרי על הבטן שלה. הראשונה ששמה לב הייתה מלכה בוארון. אישה עם עין שלא מפספסת דבר — מי הגיע לחצר, מי עזב, מי ביקר את מי, מי ירד מהאוטובוס בתחנה. הבעל שלה עזב לפני עשור, הבנים גרים באשדוד ובבאר שבע, ומלכה מבלה את היום בעיקר בחלון או על הכיסא הפלסטיק בחצר. לא הייתה ברוע ליבה משהו מיוחד. סתם, החיים של אחרים תפסו את המקום שהחיים שלה הפסיקו לתפוס.
בתחילת אפריל מלכה שמה לב שהשכנה נראית אחרת. השמינה. הליכה איטית יותר. והבטן… יום אחד, כשורדה תלתה כביסה בחצר, מלכה הביטה בה טוב-טוב.
"וואי," מלמלה מלכה לעצמה. "היא בת ארבעים ושבע. וממי, בשם השם?"
באותו ערב מלכה קמה ונסעה עד הקיוסק של תקווה, הדודה שלה מצד אימא, שעובדת בסופר של המושבה.
"תקווה, שמת לב למשהו מוזר?" שאלה מעל כוס תה.
"על מה את מדברת?"
"על ורדה. המורה. עוגלה קצת, לא?"
תקווה הרימה כתפיים. "אולי סתם השמינה."
"איזה השמינה!" מלכה הורידה את הקול. "לא סתם משקל — הבטן קדימה. בדיוק כמו בהיריון. וגם נוסעת כל שבועיים לבדיקות בעפולה. הרופאים בודקים ובודקים ולא אומרים כלום. יודעת למה לא אומרים? כי אין כבר מה להסתיר!"
"לא יכול להיות!" תקווה נדהמה. "היא כבר בת ארבעים ושבע!"
"בדיוק. כבר בת ארבעים ושבע, והבטן במקום. תראי בעצמך."
למחרת תקווה סיפרה לעוד שתי נשים בסופר. אלה חזרו הביתה וסיפרו לבעלים שלהן. הגברים חייכו ציניקנית והוסיפו כל אחד תבלין משלו. אחרי כמה ימים כל המושבה, מרחוב הגפן ועד רחוב הזית, כבר דיברו על זה. עד סוף אפריל ההשערה הפשוטה הפכה לרומן שלם עם פרטים. מישהי אמרה שורדה קשרה קשר בנסיעות לבדיקות. אחרת טענה שהאהוב הוא לא זר, הוא מקומי, פשוט שניהם מסתירים מצוין. שלישית לחששה שמדובר במורה נשוי ממושב שכן, וממנו היא כאילו מצפה לילד.
ורדה התחילה להבחין בשינוי. אנשים ברכו אותה פחות. שיחות נעמדו כשהיא נכנסה לסופר. באחת מישיבות ההורים אמא צעירה, שידועה כחוצפנית, אמרה בקול רם:
"אולי כדאי להעביר את הילדים למחנכת אחרת? שיהיה להם דוגמה נורמלית לנגד העיניים?"
ורדה לא הבינה מיד למה היא מתכוונת. התבלבלה. המחנכת הכללית, שרה אבוטבול, מיהרה לסגור את הנושא ולעבור לדיון הבא. אבל היה מאוחר. השמועה הצליחה להרעיל את האוויר בכל האולם.
באמצע מאי המנהל, יוסי כרמלי, קרא לורדה לחדרו. גבר בסביבות החמישים, לא טיפש בכלל, אבל כזה שהזהירות שלו גולשת כמעט לפחדנות. הוא העביר עט מיד ליד, השתעל, אסף מחשבות.
"ורדה, סליחי על השאלה… הורים מתחילים לדאוג. יש שכתבו פנייה. מדברים על… דימוי מוסרי של המחנכת. את מבינה."
"לא," ענתה בקול שקט. הידיים שלה תחת השולחן רעדו, אבל הקול נשאר שווה. "לא מבינה. תגיד במפורש."
יוסי הסמיק. "טוב… יש שמועות ש… שאת בהיריון."
"ומה בעצם?"
"את… מי האבא?" המנהל ממש התבלבל.
ורדה קמה לאט. הכיסא חרק על הרצפה. יוסי קפץ בבהלה.
"יוסי, אני לא חייבת לתת לך דין וחשבון על החיים הפרטיים שלי. אבל מכיוון שזה מטריד אותך כל כך — אני לא בהיריון. שום 'אבא' לא קיים. יש לי בעיה בריאותית. אני עוברת בירורים ומחכה לתוצאות מהרופאים. זה מספק אותך?"
"בטח, בטח…" המנהל הנהן במהירות. "בעצם חשבתי כך. סליחה. פשוט ההורים…"
ורדה לא הוסיפה מילה ועזבה את החדר. עברה במסדרון, נכנסה לחדר המורים. שם השתררה שתיקה מוזרה. עמיתות הביטו כל אחת במחברת שלה, בטלפון, בדפים על השולחן. רק שרה ניגשה ואמרה בשקט:
"ורדה, אל תיתני לזה מקום. אנשים מתנהגים כמו טיפשים, את יודעת את זה טוב יותר מכל אחת."
"אני יודעת," אמרה ורדה. "רק שזה לא באמת עוזר."
בערב ישבה זמן רב בחצר, על הכיסא הישן שהבעל המנוח שלה עשה בעצמו לפני שנים. עציצי הכלניות בחצר הצליחו כבר להיבול, אבל היא לא שמה לב לזה. שנתיים ועשרים היא נתנה לבית הספר הזה. כמה תלמידים היא סחבה עד הבגרות בעל כוח. כמה מהם, בגלל הדרישתיות שלה, בחרו בדרך נורמלית בחיים. ועכשיו שמועה אחת מלוכלכת קברה אותה בעיני כולם, ממורה מוערכת לחרפת המושבה?
הטלפון צלצל. אלון, הבן.
"אמא, מה קורה?"
"בסדר, אלון. הכל בסדר."
"בטוחה? קול שלך משהו שונה."
"סוף שנת לימודים, בגרויות בקרוב. עייפה."
"תשמרי על עצמך. אולי לבוא?"
"אל תבוא. יש לך עבודה. אני מסתדרת."
היא סגרה את השיחה והשאירה את הטלפון על השולחן. לספר לו הכל? לא. עוד יתחיל לדאוג. ובלי זה, הבריאות שלה נפגמה. אבל למחרת קרה מה ששינה את הכל.
בבוקר ההוא ורדה חשה כאב חד בבטן, כזה שממנו הרגליים נכפפות. היא ביקשה משכנה חדשה, נועה לוינסקי, שהחזיקה רכב, לקחת אותה מיד לבית החולים "העמק" בעפולה. ליד המיון, בעודה מחכה, ראתה בחדר האחות פתאום — מלכה בוארון. מלכה הגיעה עם דודתה שאושפזה שם, ועכשיו הביטה בורדה שנתמכת בקיר, בפנים ירוקות, ולא הצליחה לענות מה קרה.
בדיקות אולטרסאונד, בדיקת דם, סי-טי. שעתיים חלפו. אחרי זה נכנס ד"ר פרץ, גסטרואנטרולוג בכיר, עם תוצאה בפנים חתומות.
"גברת שוסטרמן," אמר בקול נמוך. "יש לך ציסטה שחלתית גדולה, בקוטר של שלושה עשר סנטימטר. היא זו שגרמה לבטן להיראות כפי שנראית, ולירידה בתפקוד — לתשישות, לבחילות, לעלייה במשקל בגלל אגירת נוזלים. זו לא הריון. זה שאת צריכה ניתוח, בהקדם."
ורדה הרגישה איך משהו מתפרק בתוכה — לא פחד, אלא הקלה, כאילו סוף סוף נתנו לה שם למשהו שהתעלל בה חודשים. "אתה בטוח שזו לא ממאירה?" שאלה.
"הבדיקה הראשונית לא מראה סיכון גבוה. נבדוק היסטולוגית אחרי ההוצאה. אבל תצטרכי לעבור ניתוח בתוך השבועיים הקרובים."
מלכה, שעמדה שם וקלטה כל מילה, הלבינה. הבינה, בלי לשאול שוב, שהיא בעצמה הפילה את הפסק דין הזה על אשה שלא היה בה שום דבר מלבד גידול בגודל תפוז שגרם לה לרעב, לחולשה ולבטן שגדלה.
הניתוח נעשה עוד באותו שבוע, בבית החולים "העמק". ד"ר פרץ הוציא את הציסטה בהצלחה. הבדיקה הפתולוגית אישרה: ציסטה תפקודית, שפירה לגמרי. ורדה חזרה הביתה שבוע לאחר מכן, קלה יותר בשמונה קילו ובלי הכאבים שהתעללו בה חודשים.
לימים אלון בא לבקר, ורדה סיפרה לו הכל — לראשונה, בלי לחסוך פרטים. הוא ישב על הכיסא הישן שאבא בנה, אחז בכוס תה, ושתק ארוכה. "אמא, למה לא סיפרת מיד?" הוא שאל. היא לא ענתה לו. פשוט הביטה בעציצים החדשים שנטעה, אלה שהחלימו במקום הכלניות שנבלו.
השמועה נעלמה מהמושבה תוך שבוע. מלכה בוארון הפסיקה לשבת בחצר ליד השער בשעות אחר הצהריים, ולראשונה השכנים שמו לב שדווקא זה מוזר. חלפה שנה. בישיבת ההורים הבאה עמדה ורדה מול אותם הורים בדיוק, ואמא הצעירה שדרשה "מחנכת עם דוגמה נורמלית" הביאה את הילד שלה לשיעורי עזר פרטיים במקצועה, פעמיים בשבוע, בשכר של מאה ושמונים שקל לשעה. מלכה, מצידה, הפסיקה לחלוטין להגיע לישיבות ועד השכונה — לא כתוצאה מנידוי מכוון, אלא כי, כפי שאמרה תקווה, "היא כבר לא מוצאת חן בעיניה לצאת מהבית". ורדה לא סיפרה לאף אחד את הפרט הזה בכוונה. היא רק שמה לב אליו, כשעברה ברחוב הגפן וראתה את החלון של מלכה סגור באמצע היום, בפעם הראשונה מזה שנים.
