הטיימר של אמא נשאר אצלי

אף אחד לא ציפה לראות שעון מטבח ישן מונח על שולחן חדר המדרגות, בטח לא באמצע אסיפת הבית. כולנו עמדנו שם בלובי של הבניין ברחוב רוטשילד בחיפה, מתווכחים כבר עשרים דקות על הגג שדולף בשש דירות והתקציב שאין. אני החזקתי קלסר עם הצעות מחיר משלושה קבלנים — דני מקומה שש צעק שהוא לא משלם אגורה מעבר לחמשת אלפים שקל, ואשתו של מוטי מהקומה הראשונה ניסתה להשתיק אותו עם תה ועוגיות שהביאה מלמעלה. ואז מירה, השכנה מהדירה מול אמא, הניחה מולי את השעון הישן ואמרה את המשפט שהפיל את כל החדר לשתיקה.

"זה היה מונח ליד הדלת של אמך בלילה שמתה. אתה היית האחרון שנכנס אליה."

הסתכלתי על השעון. לבן, מצהיב, סדוק בצד, עם מחוג אדום קטן שהצביע על אפס. אמא השתמשה בו רק לאפיית חלות לשבת. כל שישי היתה מוציאה אותו מהארון, מסובבת את המחוג לחמישים דקות, ומניחה אותו ליד החלון מול גינת הבניין — שתמיד צחקה שאם ממהרים עם הבצק, החלה יוצאת קשה כמו מדרכה של כביש ארבע.

"אני לא השארתי כלום ליד הדלת שלה," אמרתי.

אחותי רותי עמדה ליד תיבות הדואר, ידיים שלובות על החזה. היא לא הסתכלה עליי. זה כאב יותר מההאשמה של מירה.

"די, יואב," היא אמרה בלי להרים את הראש. "תפסיק לעשות את עצמך מסכן."

הבטן שלי התהפכה. אמא נפטרה לפני תשעה חודשים. שלוש שנים אחרי אבא. מאז שהלכה, רותי הפסיקה לדבר איתי בצורה נורמלית. קודם זה היה טון. אחר כך עקיצות על האוכל שהבאתי. ובחודשיים האחרונים היא פשוט נעלמה — לא ענתה לטלפון, לא באה לאזכרה, לא שאלה מה קורה עם העיזבון.

"אתה רוצה שאני אגיד לך מה כתוב בהצעת החוק?" שאל דני מקומה שש, מנסה להחזיר את האסיפה לנושא הגג.

אבל מירה לא זזה. היא עמדה מולי, אישה בת שישים וחמש עם משקפיים תלויים על חוט, ואמרה את המשפט שהפך ריח של אבק וטחב לסכין: "אמא שלך סיפרה לי שהיא מפחדת ממך. שאתה לוחץ עליה לחתום על מסמכים. היא לא ישנה לילות שלמים."

הרגשתי איך הפנים שלי מאבדות צבע. "מה? מתי?"

"שבוע לפני שהיא נפטרה."

רותי הרימה את הראש. בפעם היחידה באותו ערב, היא הביטה ישירות בי. "גם לי היא אמרה. שאתה רוצה למכור את הדירה ולשלוח אותה לדיור מוגן. ואני לא יודעת מה עשית שם בלילות שהלכת אליה."

וזה היה הרגע שבו הבנתי שזו לא רכילות של שכנה משועממת. זו היתה הצגה. והשעון הישן של אמא היה האביזר המרכזי.

הבעיה היחידה: השעון הזה לא היה יכול להיות מונח ליד הדלת בלילה שאמא נפטרה. כי אני במו ידיי שמתי אותו בארון שמעל התנור שלושה שבועות קודם.

"מי מצא אותו?" שאלתי, מסתכל על מירה.

היא בלעה רוק. "אני."

"מתי?"

"למחרת בבוקר, כשהמשטרה היתה בדירה."

הנחתי את הקלסר על השולחן. "מוזר. כי אני שמתי אותו בארון בעצמי, שלושה שבועות לפני. ואת הארון הזה אף אחד לא פותח חוץ ממני ומאמא."

החדר קפא. מוטי מהקומה הראשונה הפסיק ללעוס את העוגייה. אשתו הורידה את הספל. רותי נעצרה באמצע תנועה, והיד שלה נתפסה על קצה תיבת הדואר כמו מישהי שנשרפה במגע.

"אולי אמא הוציאה אותו בעצמה, באחד הלילות," ניסה גונן, ועד הבית, לגשר.

"אולי," אמרתי. "אבל אמא שלי שמרה הכל. כל פתק, כל קבלה, כל מכתב. ולפני ארבעה ימים ישבתי במטבח שלה למיין את המגירה האחרונה — זו שבה שמרה קבלות ישנות ומתכונים ומכתבים מאחותה מנתניה. ומצאתי שם משהו."

ופתחתי את הקלסר.

לא היו שם רק הצעות מחיר לקבלנים. בין דפי הנייר של גג הבית, היתה שקית ניילון ובתוכה דף מקומט, כתוב בעט שחור בכתב יד מרוסק, כמו מישהי שכתבה במהירות, בלי לתכנן משפט שני.

"יואב שוב בא הערב," קראתי בקול. "טוב לו. עייף לי, אבל טוב. הביא תרופות. שוב הבית מרקחת ההוא ברחוב ההסתדרות. רותי התקשרה. שוב על ייפוי הכוח. אני לא רוצה. לא עכשיו. אולי לא בכלל. משהו לא נכון שם, אני לא יודעת מה בדיוק. כואב לי הראש מזה."

הרמתי את העיניים. רותי נראתה כמו מישהי שספגה סטירה. "זה זיוף," היא אמרה, והקול שלה נשבר באמצע. "אתה זייפת את זה."

"זה כתב היד של אמא," אמר גונן. הוא הכיר אותה שלושים ושתיים שנה, עוד מלפני שבכלל עברו לגור בבניין. "אני מכיר את הכתב שלה. זה שלה."

מירה נשענה לאחור על הקיר, ונראתה כאילו הרגליים שלה עומדות לבגוד בה. "אני… לא ידעתי מה רותי תכננה," היא מלמלה.

"מה תכננה?" שאלתי, מסתובב אליה.

היא הסתכלה על רותי. חצי שנייה. מספיק.

רותי צעדה לעברי. "אתה מחליא. השתמשת באמא כדי להכפיש אותי מול כולם."

"לא, רותי. את השתמשת באמא. כל החיים שלה. ועכשיו אחרי המוות שלה את מנסה שוב."

היא התחילה לצעוק. שהדירה מגיעה לה. שאני הבן המועדף, שקיבלתי את כל תשומת הלב. שאמא תמיד העדיפה אותי, ואני לא מבין כמה קשה לה — גרושה, בלי ילדים, עובדת במשמרות לילה במפעל בעמק. היא עמדה מולי, רעדה, וכשהדמעות עלו לה לעיניים זה לא ריכך אותה — זה רק הדגיש כמה זמן היא תכננה את הנאום הזה.

חיכיתי שהיא תסיים.

ואז הוצאתי דף שני מהקלסר.

"זה העתק הצוואה המקורי," אמרתי. "לא מה שהראית לדודים בפסח האחרון. הצוואה נרשמה אצל הנוטריון ברחוב הרצל. היא נחתמה ארבעה חודשים לפני המוות."

גונן לקח את הדף לידיים, קרא כמה שורות, והסתכל על רותי במבט שלא הותיר מקום לספק. "היא צדקה," הוא אמר. "אמא שלך הורישה את הדירה — אבל לא לך."

שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה.

"היא הורישה אותה לעמותת 'יד לקשיש' בנווה שאנן, שבה התנדבה כל יום שני," אמרתי. "שם יגורו נשים מבוגרות שאין להן אף אחד בעולם."

רותי הסתערה עליי. לא פיזית — במילים. היא צרחה "שקרן" ו"רמאי" ו"הורס משפחות". מירה, שהבינה לאן נושבת הרוח, התפרקה במקום. היא הודתה שרותי ביקשה ממנה להניח את השעון ליד הדלת ולספר את הסיפור, כי "לשכנה ותיקה יאמינו יותר". רותי היתה בטוחה, לגמרי בטוחה, שהיא היורשת היחידה — היא לא ידעה על הצוואה החדשה, ורצתה רק דבר אחד: שכולם יראו בי את האשם, לפני שמישהו יבדוק לעומק מה קרה בחודשים האחרונים ומי חתם על מה.

אבל הדבר הכי מכוער התגלה ממש בסוף.

רותי לקחה את השעון מהמטבח של אמא שבועיים אחרי ההלוויה. היא היתה בבית לבד, אמרה שהיא באה "לסדר דברים". במקום זה היא פתחה את הארון, הוציאה את השעון, והניחה אותו ליד הדלת כדי שייראה שאמא ניסתה להשאיר אות — קריאה לעזרה בשעות האחרונות. היא רצתה שכל הבניין ישנא אותי, שהיא תוכל להשתלט על העיזבון בלי שאלות מיותרות, לפני שמישהו יגלה את מה שהיא כבר חששה ממנו.

לא צעקתי. לא נקמתי. רק לקחתי את השעון מהשולחן, ניגבתי אותו עם השרוול, והחזרתי אותו לקלסר. "זה נשאר אצלי," אמרתי. "לא כראיה."

אחרי האסיפה רותי כתבה לי תשע הודעות. קודם איומים. אחר כך תחינות. בסוף היא כתבה "אנחנו משפחה", וצירפה תמונה של שתינו כשהיינו ילדים בחוף דדו. מחקתי את הצ'אט בלי לפתוח את התמונה.

את הדירה העברתי לעמותה. עורכת הדין טיפלה בהכל — הדירה נרשמה על שם 'יד לקשיש' תוך חודש וחצי. היום גרות בה שתי נשים — אחת בת שמונים ואחת והשנייה בת שבעים ושמונה — שאין להן אף אחד. לפעמים אני עובר ברחוב ורואה את האור במטבח, ונדמה לי לשנייה שאמא עדיין שם, מכינה מרק עוף לשבת.

רותי מספרת לקרובים שזייפתי הכל, שהעו"ד שוחד, שהעמותה כיסתה על גניבה. חלקם מאמינים לה. חלקם מטלפנים אליי באמצע הלילה לבקש את האמת, וכשאני שולח להם את הצוואה הם משתתקים.

מירה כבר לא מגיעה לאסיפות הבניין. היא מדברת איתי רק "בוקר טוב" קרוב לדלת, ולאחרונה שמתי לב שהיא מתחילה לעלות במדרגות כשאני יוצא עם הכלב.

והבניין שלנו, אותו בניין שרק לפני שנה עמד להשפיל אותי בגלל שעון מטבח ישן, קיבל החלטה פה אחד לתקן את הגג בעזרת קרן השיפוצים של העירייה.

ובלילות, כשאני לא מצליח לישון, אני מוציא את השעון מהקלסר, מסובב את המחוג לחמישים דקות, ומקשיב לתקתוק. חמישים דקות של שקט, בדיוק כמו שהיא לימדה אותי — ואני יושב מולו עד שהוא מגיע לאפס.