Zone 4.0
לא בכיתי. זה היה מוזר. חשבתי שאקרוס. שאצעק. שאחזיק אותו ואבקש ממנו להישאר. אבל בפנים היה רק חלל. כאילו מישהו הוציא ממני משהו
היא כבר הבינה מה קורה. יואב לא באמת התנגד לתוכניות שלה. הוא פשוט לא רצה להתמודד עם אמו. היה לו הרבה יותר קל להגיד לה “תסתדרו ביניכן” מאשר
לפעמים הגיעו שישה אנשים. לפעמים שמונה. פעם אחת הגיעו אפילו אחד עשר. ליאת הייתה חוזרת מהעבודה, מחליפה בגדים במהירות ונכנסת למטבח. יונתן היה יושב בסלון עם המשפחה וצוחק.
— וליה, אל תתחילי להתנהג כמו מלכה, — אמר וובה והכניס את ידיו לכיסים. — לא באתי רק לקחת בגדים. אנחנו צריכים לדבר. — על מה?
— את עדיין מסדרת את השיער בדיוק באותה צורה. קפאתי. לא הייתי צריכה להסתובב כדי לדעת מי עומד מאחוריי. אבל הסתובבתי. מולי עמד
הפתק היה על השיש במטבח, מתחת לצלוחית קפה ריקה שהוא לא טרח לשטוף. עמדתי במעיל, התיק עוד על הכתף, והבנתי עוד לפני שקראתי מילה. האוזניות הגדולות נעלמו מהמדף
כשהגעתי למסעדה, ליד הכניסה עמד דוכן פלאפל. ריח של חומוס מטוגן התערבב עם מלח מהים. ניסיתי לנשום עמוק. המצית החליקה לי בין האצבעות, כמעט נפלה. שבוע לפני כן
אני לא אוהב את אוגוסט. אצלי זה החודש שבו בני אדם מתחילים לארוז, וכל מי שהבטיח בית נעלם עם הרוח המזרחית. פעם למדתי את זה בדרך הכי גרועה
**באה לקחת חתול אחד, יצאה עם שניים** יעל אבן-שושן מעולם לא תיארה לעצמה שבגיל חמישים ושבע היא תמצא את עצמה נוסעת באוטובוס 21 לחולון, עם כלוב נצרים על