הפתק היה על השיש במטבח, מתחת לצלוחית קפה ריקה שהוא לא טרח לשטוף.
עמדתי במעיל, התיק עוד על הכתף, והבנתי עוד לפני שקראתי מילה. האוזניות הגדולות נעלמו מהמדף ליד הספה. הנעליים נעלמו מהכניסה. המטען שהוא תקע בשקע ליד החלון ביום הראשון – מגולגל, נעלם. הדירה הייתה שקטה בצורה שהכרתי טוב מדי: השקט של אחרי שמישהו עוזב.
שבעה ימים. ספרתי אותם קודם בשמחה, אחר כך בסבלנות עייפה, ולבסוף במשהו שלא רציתי לקרוא לו בשם.
קראו לי אורלי. אני בת חמישים ואחת, גרה בבת ים, ברחוב שרואים ממנו את הים אם מתאמצים ומתכופפים קצת מהמרפסת. אחי הצעיר, יואב, הוא אבא של רועי – הבחור שהשאיר את הפתק. יואב תמיד אמר עליו "הוא פשוט כזה, ישיר, את יודעת" – וכל שנה הייתי מאמינה שזאת מחמאה.
לא ראיתי את רועי חמש שנים, מאז שהוא היה בן ארבע עשרה וישב כל החופשה על הטלפון בלי להרים את הראש. חשבתי אז – גיל כזה, יעבור.
ביואר, יואב התקשר ואמר שרועי מגיע לתל אביב לכנס סטודנטים באוניברסיטה, ואין לו איפה לישון בזול. אמרתי כן מיד, בלי לחשוב פעמיים. הוא בן עשרים, אח שלי, אין סיבה שלא. הבנים שלי כבר עזבו את הבית לפני שנים, הסלון עומד ריק, יש ספה נוחה, יש מקום.
היום שלפני שהוא הגיע ביליתי בסופר שופרסל ברחוב יוספטל. קניתי ביצים, גבינה לבנה, לחם, יוגורטים. אחר כך חזרתי במיוחד לקנות קפה – אני לא שותה קפה בכלל, כואב לי ממנו הראש, ולא הבנתי כלום מהמותגים. עמדתי מול המדף שלוש דקות. לקחתי בסוף צנצנת קפה טחון איטלקי, הכי יקרה בקטגוריה, שמונים ותשעה שקל. אני עובדת כמנהלת חשבונות במשרד ראיית חשבון קטן ברמת גן, שכר בינוני, לא מתפרעים. אבל אח שלי שולח את הבן פעם בכמה שנים, שיהיה קפה הגון.
בערב התקשרתי לחברת האינטרנט, ביקשתי לשדרג לחבילה מהירה יותר – שלושים שקל נוספים בחודש. הוא צריך ללמוד, אמרתי לעצמי.
הכנתי את הספה: סדין נקי, שמיכה קלה, כי בינואר עוד קר בלילות בחוף. הלכתי לישון לי על מיטה מתקפלת בפינת המטבח.
באתי לאסוף אותו מהתחנה המרכזית החדשה, קומה שלישית, ליד הרציפים. הוא ירד מהאוטובוס עם תרמיל ענק ומזוודה על גלגלים, אוזניות על הצוואר, עיניים בטלפון. הרים את הראש רק כשהגיע אליי ממש, זיהה, הנהון קטן.
"היי דודה אורלי," אמר, כבר מתרחק ממני בגוף.
חיבקתי אותו. הוא נשאר עומד ישר, התרמיל על הגב, טפח לי פעמיים על הכתף כמו שמטפחים על שכן שפגשת במעלית.
בדרך הביתה, ברכבת הקלה, ניסיתי לדבר. שאלתי על האוניברסיטה – "בסדר". על הכנס – "מתחיל מחר". איך אבא שלו – "בסדר, עובד". אחר כך הוא חזר לטלפון, ואני הסתכלתי החוצה על הים שנראה אפור בינואר.
בבית הראיתי לו את הספה, את המקרר, את המגבות. הוא הביט סביב בעצלתיים, אחר כך ראה את השקע ליד החלון ומיהר לחבר את המטען.
"מה הסיסמה של הוויפיי?" שאל בלי להסתובב.
הבוקר הראשון זכרתי לפי ריח הקפה. קמתי בשש כרגיל, בנעלי בית עם סוליה רכה, לא הדלקתי אור עד המסדרון. הכנתי לו כוס, כיסיתי בצלחת קטנה, יצאתי למעיל. הוא יצא למטבח בדיוק אז, שיער פרוע, מסנוור מהאור.
"זה בשבילך," אמרתי. "קפה טוב, בחרתי במיוחד."
הוא הרים את הכוס, הריח, החזיר. "אני לא שותה נמס. רגיל לקפוס או טחון בסיפון."
הסתכלתי על הכוס. אחר כך על הצנצנת שעמדה על המדף. שמונים ותשעה שקל.
"יש משהו בלי לקטוז?" הוא כבר בדק במקרר, עובר מדף אחר מדף.
"בסדר," אמר, לקח פרוסת לחם והלך לחדר.
ברכבת הקלה בדרך לעבודה חשבתי – צעיר, לא יודע איך מדברים, יתרגל.
שני ימים אחר כך יצא בשבע וחצי בבוקר בדיוק כשנעלתי נעליים בכניסה.
"בבוקר רעש חזק, אני ישן רע בגלל זה."
עמדתי מולו. קמתי בשש. לבשתי נעלי בית עם סוליה רכה. לא הדלקתי אור בסלון. סגרתי את התיק לאט, אבזם אחרי אבזם.
"אולי בשקט קצת יותר," אמר בטון מסביר, כמו מישהו שאומר משהו מובן מאליו. "שומעים כל תנועה."
לא אמרתי כלום. סגרתי את הדלת מאחוריי. עמדתי בפרוזדור רגע. שמעתי דרך הדלת שקט מוחלט.
באוטובוס הסתכלתי בשמשה על ההשתקפות שלי. מעיל רכוס עקום, כפתור בחור הלא נכון. תיקנתי. חמישים ואחת, פנים עייפות – בבוקר עוד סביר, בערב כבר לא.
באותו יום במשרד טעיתי פעמיים באותה טבלת חשבוניות. חייבים דיוק – חתימה שלי, אחריות שלי. בדקתי בפעם השלישית, רק אז שלחתי.
יום רביעי, כשחזרתי מהעבודה וניגשתי לסיר, הוא אמר מהסלון בלי להרים עיניים מהמסך: "דודה, האינטרנט ממש איטי."
"שידרגתי חבילה לפני שהגעת. משלמת נוסף על זה."
"עדיין איטי. אני צריך לעבוד ברצינות."
"בפעם הבאה תדעי," אמר וחזר למחשב.
עמדתי ליד הכיריים והבטתי באש שנדלקת. "בפעם הבאה תדעי". הוא אורח יומו הרביעי, אוכל את התבשילים שלי, ישן על הסדינים שלי, ואומר לי "תדעי".
הספה הזאת הייתה של אמא שלי. כבדה, גב גבוה וישר. "עשויה לדורות," היא הייתה אומרת, ומעבירה יד על משענת העץ.
אמא הייתה חולה שלוש שנים. נסעתי אליה כל יומיים, אחרי העבודה, עם שקית שבה אוכל ותרופות ולפעמים משהו סתם – ספר, עיתון. היא שכבה על הספה הזאת כי בסוף כבר לא הצליחה להגיע למיטה, וישבתי לידה על הקצה, ודיברנו על השכנים, על מזג האוויר. תכננו לשתול בגינה עציץ נענע. לא הספקנו.
אחרי הגירושים גרתי בדירה שכורה בחולון. כשאמא הלכה, עברתי לדירה שלה בבת ים. הספה נשארה אצלי. אני ישנה עליה חמש עשרה שנה. קשה, כן. אני אוהבת שהיא קשה.
השלכתי תפוחי אדמה לסיר וקראתי לו לאכול. הוא ישב עם הטלפון, אכל בלי להרים עיניים.
ביום החמישי ניסיתי שיחה אמיתית. שאלתי איך הוא בתל אביב. "בסדר, קצת משעמם." שאלתי אם ראה משהו חוץ מהאוניברסיטה. אמר שהלך פעם אחת לרוטשילד, "אין שם כלום מיוחד". רציתי לספר לו על הטיילת בבת ים, שיפה שם בערב, אבל הוא כבר מזג מים וחזר למסך.
"רועי," אמרתי, "ספר לי משהו על עצמך. איך הלימודים."
הוא הרים ראש, קצת מופתע מהשאלה.
"בסדר. לומד, הכל טוב."
"דודה, למה זה מעניין אותך?" משהו מתנשא בטון.
הלך לחדר. שמעתי מוזיקה מבעד לקיר.
ישבתי לבד עם כוס תה. אבא שלו תמיד אמר "הוא ישיר, לא יודע אחרת" – וזאת הייתה האמת. כמעט לא הרגשתי אותו בבית כל השבוע. בישלתי, כיבסתי, יצאתי בשקט לעבודה. הייתי בבית שלי כמו אורחת.
חשבתי על הבנים שלי. גם הם היו כאלה בגיל הזה. יושבים ליד השולחן, עונים "בסדר", בטלפון. אחר כך גדלו, ופתאום היו שיחות, סתם ככה, בלי סיבה. אולי גם עם רועי יהיה ככה עוד עשר שנים.
בשבת עבדתי משמרת קלה – במשרד שקט בסופ"ש, פחות טלפונים. חשבתי: מחר הוא נוסע, הדירה תחזור להיות שקטה. אתקשר לחברה שלי, שולה, כבר לא ראיתי אותה שבועות בלי מרוץ נגד השעון. אולי קולנוע.
חזרתי הביתה עם אוטובוס 10, החוצה חשוך, פנסי הרחוב דולקים. בכניסה לא היה תרמיל. לא היו נעליים. לא היה מטען בשקע ליד החלון שהייתי עוקפת כל בוקר בזהירות.
הסדינים היו מקופלים בערמה מסודרת על הספה. על השולחן, פתק.
לקחתי כוס מים, שתיתי בעמידה ליד הכיור. חזרתי לשולחן. הרמתי שוב.
דף מפנקס, קווים. כתב יד מסודר, עגול. כתוב כמו רשימת קניות:
"הקפה בבית לא טוב. הוויפיי חלש. הספה קשה. בבקרים רועש. בפעם הבאה תתארגני יותר טוב לאורחים."
משהו בתוכי נהיה שקט לגמרי. לא כעס – כעס חם, שורף, מוביל למשהו. זה היה קר, שקט, כמו כשמבינים משהו על אדם ומפסיקים להתפלא.
קיפלתי את הפתק והנחתי על השולחן. התקשרתי הביתה ליואב. צלצל הרבה, אחר כך התקבל.
"הלו?" – זה לא היה יואב. רועי. כבר הגיע הביתה.
"רועי," אמרתי, "קראתי את הפתק שלך."
"אה. כן. כתבתי בונה, שתדעי לפעם הבאה."
"קמתי בשש. בנעלי בית עם סוליה רכה. לא הדלקתי אור עד המסדרון."
"דודה, אני לא אומר לזרוק אותה. פשוט כתבתי ברשימה."
"רועי," אמרתי לאט. "היית אצלי שבעה ימים בחינם. בישלתי, כיבסתי, קניתי אוכל. שילמתי נוסף על אינטרנט. קניתי קפה טוב, יקר בשבילי, ולא נגעת בו. קמתי בשש כדי לא להעיר אותך."
"פידבק זה טוב. אבל קודם אומרים תודה."
"תודה. לא התכוונתי לרע."
יואב התקשר כעבור חצי שעה. הספקתי להתקלח, להחליף בגדים, לשבת רגע בשקט שכבר שכחתי איך הוא נשמע. הדלקתי קומקום, סתם, לעשות משהו.
"אורלי, אל תיעלבי." אותו טון שהכרתי מילדות, כשרועי בן חמש שבר את הכוס האהובה עליי. "הוא כזה. ישיר. לא יודע אחרת."
"הוא אומר את זה לכולם. גם לי. יבוא הביתה ויגיד 'אמא, המרק מלוח מדי'. ישר, בלי גינונים. לא רע."
"יואב," אמרתי, "אתה אי פעם הסברת לו שלפני 'המרק מלוח' אומרים 'תודה שבישלת'?"
"הוא מיוחד," אמרתי.
"נעלבת," אמר יואב. לא שאל.
"לא, יואב. לא נעלבתי. הבנתי משהו."
שתקנו. שמעתי אותו נושם בטלפון.
"הוא אמר שנעים אצלך," הוא אמר לבסוף, בקול נמוך, קצת אשם.
הספה עמדה במקום. אספתי את הסדינים, זרקתי לכביסה. סידרתי כרית. העברתי יד על משענת העץ – חמה תמיד, מלוטשת מזמן.
אמא כבר לא כאן, והספה נשארה. זה נראה לא הוגן עד שחושבים – ככה זה אמור להיות. אנשים הולכים, מה שהם עשו נשאר.
צנצנת הקפה עמדה על המדף, כמעט מלאה. שמונים ותשעה שקל. מחר בבוקר אפתח אותה, אנסה בעצמי סוף סוף.
לקחתי את הפתק, קיפלתי לארבע, שמתי במגירה עם החשבונות הישנים. לא כזיכרון. כתזכורת – למי לא להזמין בפעם הבאה.
הלכתי למטבח. יד שלי נעה לכיוון הסינר של אמא, המשובץ בכחול, שתלוי על הוו ליד הכיור. עצרתי את היד. לא היום.
בחוץ הרוח הזיזה את ענפי הפיקוס בחצר. ינואר בבת ים קר ולח, בלי פריחה עדיין. הפריחה מגיעה אצלנו במרץ, כשכבר כמעט מפסיקים לחכות לה. אני יודעת את זה כל שנה, ובכל זאת מצפה מוקדם מדי.
מילאתי את הקומקום. בשבילי. פעם ראשונה בשבעה ימים – רק בשבילי, בלי להביט למה שמישהו אחר צריך או רוצה.
