Zone 4.0
אני מוכר תבלינים בשוק הפשפשים בבאר שבע כבר תשע שנים, יש לי דוכן ליד שער הכניסה מצד רחוב מוהליבר, ואת הזוג הזה — סבא ונכדה — אני מכיר
פח האשפה ליד המזדה בטור ג', מקום 14, בחניון התת-קרקעי ברמת גן אני שומר בסטלה בחניון התת-קרקעי של בניין המשרדים כבר שמונה שנים, ומהתא הקטן שלי בכניסה רואים
אני שרה, מנהלת בית באחד הבניינים ברמת גן, כבר תשע שנים. מסדרון, תיבות דואר, ריח של תבשיל שכן שמתפזר בקומה השנייה — כל זה אני מכירה יותר טוב
עדי בת עשרים ותשע ניהלה במשך שנה שלמה טבלת אקסל שהיא כינתה בלבה "אילת". כל חודש עוד שלוש-ארבע מאות שקל לתוכה, ולא משנה מה. בלי נעליים חדשות, בלי
אורית הניחה את המזוודה ליד הסף ולא הורידה את המעיל. — או שהאישה הזאת הולכת עכשיו, או שמחר אתה מגיע לעבודה ומסביר להנהלה למה אתה מבקש שלושה ימים
קוראים לי רבקה כרמי, ואני גרה עכשיו לבד בדירת שני חדרים ברמת אליהו, בת ים, קומה שלישית בלי מעלית, עם מרפסת קטנה שרואים ממנה חתיכה מהים אם עומדים
“אני מכירה את אמא שלי. והיא אוהבת את ליקה יותר מכולנו.” “ומה יקרה אם היא לא תרצה לעזוב את הדירה שלה?” יעל משכה בכתפיה.
לא העליתי על דעתי שיום אחד המפתח הזה יאפשר להכניס אנשים זרים לבית שלי בלי שאדע. באותו ערב עברתי בחדרים. לאט. בדקתי את המגירות.
החיוך שהתפשט על פניו היה כמעט ילדותי. — אני בעד. — רק שלנו, — הוסיפה אולגה. — רק שלנו, — חזר איגור. והמילים האלה
שם עמד שולחן העבודה שלה ליד החלון. שם היה הספה שעליה הייתה יושבת בערב עם כוס תה. שם היא הייתה סוגרת את המחשב ואומרת לעצמה