אורית הניחה את המזוודה ליד הסף ולא הורידה את המעיל.
— או שהאישה הזאת הולכת עכשיו, או שמחר אתה מגיע לעבודה ומסביר להנהלה למה אתה מבקש שלושה ימים בלי תשלום. תבחר.
איתי התבטל ליד קיר המבואה, ובינו לבין הסלון התנשאו שתי שקיות ריבועים משובצות — כאלה שבדרך כלל מובילים בהן תפוחי אדמה מהמושב. מהמטבח של דירת שלושת החדרים שלהם בחולון נדף ריח של מרק עוף וצלצלה כף זרה בצלחת זרה. אורית סיימה זה עתה תורנות של עשרים וארבע שעות במיון — שלוש עשרה שעות, שלושה אמבולנסים ברצף, אחד מהם עם ילד. היא רצתה דבר אחד: לעמוד עשרים דקות מתחת למים חמים ולשכב.
במקום זה, במטבח ישבה חמותו של בעלה, רחל, ולידה — אישה מלאת גוף בטרנינג, שהתמקמה על השרפרף כאילו חייתה שם כל חייה.
— אוריתי, סוף סוף! — רחל קמה לקראתה בלי לחשוב להתנצל. — תכירי, תמי, חברה שלי מהקורס, הגיעה מנתניה לייעוץ אצל כירורג כלי דם. ומלונות היום מטורפים — שמונה מאות שקל ללילה, זה שוד באור יום. אמרתי לה: איזה מלונות, לאיתי דירת שלושה חדרים, יש מקום. תישאר אצלכם שבוע.
אורית שתקה. מדירת השכנים מעבר לקיר נשמע קול טלוויזיה עמום — איזה שידור חוזר של תוכנית ריאליטי — והצליל הזה הרגיז אותה, משום מה, יותר מקולה של החמות.
איתי ידע את הכלל: זרים בבית שלהם — רק בהסכמתה, במיוחד עכשיו, כשהם משלמים כבר שנה שלישית משכנתא נוספת על השיפוץ אחרי שהשכנים מלמעלה הציפו אותם. אבל במקום להגיד לאמא שלו "לא", הוא רק פרש ידיים:
— אורית, נו, באמת צריך לבן אדם רופא…
באותו רגע היא הבינה שבעלה בחר, זה עתה, לא בה.
ההתנגשות קרתה כעבור שעתיים. תמי, בלי לשאול, סידרה מחדש את הכביסה בארון בחדר של הבת שלהם, תלמידת כיתה ג', והסבירה ש"לילדה מזיק לישון ליד הרדיאטור, זה מייבש את האוויר". כשאורית ביקשה מהאורחת לא לגעת בחפצי הילדה, זו נחרה ואמרה בקול רם, לכל הבית:
— איי, איזו עצבנית האישה שלך, איתיק'ו. מיד רואים — תל אביבית, רגילה לפקד. רחל'ה, ואת אמרת שאתם מכניסי אורחים.
רחל מיהרה לנחם את חברתה, ולחשה לכלתה "שלא תעשה בושות מול אנשים". אורית נכנסה לחדר השינה ונעלה את הדלת. להירדם לא הצליחה: עד אחת וחצי בלילה נשמעו מהמטבח הטלוויזיה ושיחת הרמקול של תמי עם מישהו על לחץ דם ובדיקות דם. איתי שכב על מיטת המתקפלת בסלון ואפילו לא בא לשאול איך היא.
בבוקר התברר שבקבוק השמפו היקר שלה מבית המרקחת ברחוב סוקולוב התרוקן בחצי, ועל הכיריים תמי טיגנה ביצה על המחבת האהובה של אורית — זו עם הציפוי הקרמי, שאותה גירדה במזלג מתכת.
— אוריתי, הכנתי ארוחת בוקר — הסתובבה האורחת, מנגבת ידיים במגבת עם התרנגולים הרקומים שסבתא נתנה לאורית במתנה. — את הכלים תשטפי בעצמך, מהחומרים שלכם היד שלי נסדקת. וקני מיונז נורמלי, כי במקרר שלכם יש רק עלים ירוקים וקוטג'.
— תמי, — אורית דיברה בשקט, מנסה לשמור על קול יציב. — אף אחד לא הזמין אותך לכאן. או שאת חיה לפי הכללים של הבית הזה, או שאת אורזת תיקים.
לתוך המטבח פרצה רחל.
— איך את מדברת עם מבוגרים ממך? אבא שלו ואני נתנו לאיתי חמישים אלף שקל על הדירה הזאת! אני פה בעלת בית לא פחות ממך!
זה היה שקר, ואורית ידעה זאת. את הדירה היא ואיתי קנו מכסף שהתקבל ממכירת בית הוריה בראשון לציון, בתוספת חסכונות משותפים. איתי נשבע שמאמא שלו הם לא קיבלו אגורה.
— אמא שלך נתנה כסף? — היא הסתובבה לעבר בעלה. — תענה ישר.
איתי הסמיק, השפיל עיניים.
— היא נתנה… חמשת אלפים. על החלונות. אני הוצאתי אותם על משהו אחר — סגרתי חוב באשראי שלא סיפרתי לך עליו. ולאמא אמרתי שהשקעתי בדירה.
הכפילות של השקר שיתקה אותה. איתי לא רק הסתיר חובות — הוא גם נתן לאמא שלו לחשוב במשך שנים שהיא שותפה בדירה שלהם.
— נהדר, — אמרה בשקט. התלבשה ויצאה למשמרת בלי מילה.
כל היום איתי התקשר — היא לא ענתה. רחל שלחה הודעה: "נשים נורמליות לא עוזבות בעלים בגלל שטויות". בערב אורית חזרה לדירה שקטה. במטבח ישב איתי חיוור, לבד.
— מתברר שתמי בכלל לא הייתה צריכה בדיקה, — הוציא מפיו בקושי. — היא מכרה את הדירה בנתניה, נתנה את הכסף לבן שלה למוסך, והוא זרק אותה. אין לה לאן ללכת. אמא החליטה להשכין אותה אצלנו. לשלושה חודשים. אולי חצי שנה.
קנוניה מאחורי גבה. הם התכוונו להפוך את הבית שלהם למעונות חינם לאישה זרה, לזמן בלתי מוגבל.
— ואתה שתקת.
— מה יכולתי לעשות, אמא בוכה, אומרת — בן בלי לב…
אורית לא התווכחה. הלכה לחדר השינה, אספה את המסמכים של הבת, את חפציה שלה בתיק נסיעות. איתי הלך אחריה, ביקש לא להחליט בחופזה.
— נוסעת לאחותי בראשון לציון, — אמרה כבר בפתח. — נותנת לך שלושה ימים. או שכאן גרות אני והילדה, או שאתה נשאר עם אמא, תמי והחובות שלך — אבל כבר גרוש. הדירה רשומה על שמי מלפני הנישואין, עורך הדין יסדר הכול תוך שבוע.
שלושה ימים היא בילתה אצל אחותה, ישנה על ספה, מקשיבה לרעש המוניות ברחוב. ביום השלישי התקשרה תמי בעצמה — הקול היה שונה לגמרי, בלי היהירות הקודמת.
— אורית, סליחי לי. רחל אמרה שהדירה בכלל שלה, ושאתם גרים שם באופן זמני. אני לא רוצה להיות הסיבה לגירושין. כבר ארזתי, נוסעת לאחיינית בדרום.
בבית חיכתה לאורית הפתעה רצינית יותר. לא תמי ולא החמות היו בדירה. איתי ישב במטבח, מרוסק. כשלבסוף מצא את האומץ ודרש מאמו וחברתה לעזוב, רחל עשתה סצנה — חטפה את התעודת זהות שלו מהשולחן וקרעה את הדף עם התמונה, צועקת שגידלה "מרוצע". ביציאה, לקחה את המיקרוגל שהם עצמם נתנו לה במתנה ואת הווילונות בסלון שהיא עצמה תלתה פעם.
איתי הרים עיניים — לראשונה מזה שנים לא היה בהן הפחד הרגיל מאמא, רק עייפות ומשהו שדמה לפכחון.
— הבנתי הכול, — אמר. — התעודה כבר בטיפול להנפקה מחדש. את החוב לאמא אחזיר עד השקל האחרון, אקח משמרות בשבתות. היא לא תתערב יותר בענייננו. אם בכלל תרצי לדבר איתי על זה.
אורית עברה בשקט לחדר השינה, הוציאה מהמגירה בשולחן הכתיבה תיקייה עם מסמכי הדירה — זו, עם חוזה המכר, שבו בשורת הבעלים היה כתוב רק שמה. פתחה אותה על השולחן לפני בעלה.
— הנה מה שנעשה, — אמרה. — ביום שני אני הולכת לנוטריון ומסדרת הסכם ממון. הבת ואני נשארות בדירה הזאת בכל מקרה. אתה תשלם חצי מהחשבונות והקניות — מכרטיס המשכורת, לא במזומן, שהכול יהיה גלוי. לרחל הכניסה לכאן — רק בהסכמתי, מראש ולא יותר מיממה. אם תפר פעם אחת — אני מגישה בקשה לגירושין באותו יום, וזו כבר לא תהיה איום.
איתי הנהן, בלי להתווכח.
כעבור שבוע היא החליפה את המנעול בדלת הכניסה — לא כי פחדה, אלא כי המפתח הישן היה אצל רחל מאז שזו, "ליתר ביטחון", הכינה לעצמה עותק כפול עוד בזמן השיפוץ. מפתחות חדשים אורית נתנה רק לבעלה ולבת. תמי מאז לא התקשרה אף פעם. ורחל, שפגשה את אורית במקרה ליד המרפאה ברחוב ההסתדרות, שאלה רק דבר אחד: "באמת החלפתם מנעול?" — וכששמעה "כן", הסתובבה והלכה, בלי להיפרד.
