עדי בת עשרים ותשע ניהלה במשך שנה שלמה טבלת אקסל שהיא כינתה בלבה "אילת". כל חודש עוד שלוש-ארבע מאות שקל לתוכה, ולא משנה מה. בלי נעליים חדשות, בלי בר-בורקס בפיצוחים בהפסקת צהריים, בלי הזמנות משלוחים בליל שישי כשהיא עייפה מדי בשביל לבשל. פעם בשבועיים היא בדקה את המספר בבנק הפועלים כאילו הוא עמד לברוח. בסוף אוגוסט הוא עמד על שנים עשר אלף ושמונה מאות שקל — בדיוק הסכום שהיא ואלירן חישבו יחד על מפית בבית קפה ברוטשילד: שבוע במלון בוטיק בפאפוס, עם בריכה פרטית ליחידה שלהם.
זה היה בערך הראשון שלה עם אלירן שהרגיש כמו קרקע יציבה. שנה ורבע ביחד, הוא עובד כמהנדס תוכנה בהרצליה, לא נעלם לשבועות, לא שולח הודעות מוזרות בשתיים בלילה, מחזיר שיחות. אחרי שני יחסים קודמים שנגמרו בבכי בחדר מדרגות, זה הרגיש כמו משהו שאפשר לבנות עליו. אז כשהוא הציע "בואי נעשה משהו גדול, לא עוד סופ"ש בטבריה" — היא קפצה על זה.
הם ישבו יחד מול המחשב הנייד ובחרו את המלון: חדר עם נוף לים, מרפסת, בריכה פרטית. עדי שמרה תמונות של המקום בתיקייה בשם "פאפוס 🏝️", הסתכלה בהן כל ערב לפני השינה במקום לגלול באינסטגרם. גם אלירן חסך — ויתר על משחקי כדורגל עם החברים בימי שלישי, הפסיק לקנות נעלי ריצה חדשות בכל פעם שיצא דגם.
כשהכרטיסים של ישראייר נקנו והמלון שולם מראש, זה הרגיש סופי וממשי. עדי לא ישנה כמעט בלילה שלפני הטיסה. המזוודה הייתה סגורה כבר שלושה ימים, מסודרת לפי צבעים. בבוקר אלירן הגיע במונית, ובדרך לנתב"ג שניהם שתקו — היא הביטה בכבישים המוכרים, בשלטי החוצות של חברות הביטוח, וחשבה שבעוד כמה שעות כל זה יהיה מאחוריה.
הצ'ק-אין עבר מהר. הם מסרו את המזוודות, עברו ביקורת ביטחונית, התיישבו באולם ההמתנה בין עוד עשרות אנשים שנראו בדיוק כמו שהיא הרגישה — עייפים ומאושרים. כשקראו לעלייה לטיסה היא הייתה הראשונה שקמה.
מצאו את המושבים שלהם, שורה עשרים ואחת, ליד החלון. עדי התיישבה, אלירן לידה. היא כבר חיפשה את חגורת הבטיחות כשקול הגיע מכיוון המעבר, חד וחגיגי:
"אלירן'לה! תראה מי כאן!"
היא הסתובבה. שם, בין הכיסאות, עמדה רותי, אמא של אלירן, ולידה אישה נוספת בגיל דומה, עם שרשרת זהב עבה וארשת פנים שמחה מדי בשביל טיסת שכר. עדי לא הבינה מה קורה. חמות שלה. פה. במטוס הזה.
"אמא, מה את—" אלירן קם חצי מהמושב, הפנים שלו כבר משנות צבע.
"נו, תגיד תודה שיש לך בן כזה!" רותי צחקקה. "זאת שושי, חברה שלי מהמכולת, אתה זוכר אותה."
שושי הצטרפה: "אלירן, מותק, איזה מזל שיש לי חבר כזה, כי בלעדיך לא הייתי מגיעה לשום מקום עם הפנסיה שאני מקבלת."
עדי הביטה באלירן. "על מה הן מדברות?"
הוא לא הרים את המבט מהמגזין שהוא לא קרא. "רציתי להגיד לך קודם."
"להגיד לי מה?"
"קניתי להן כרטיסים. לאמא ולשושי. לפאפוס."
משהו קרס בתוכה בלי רעש, כמו כשמנורה נשרפת. הוא קנה כרטיסים. לאמא שלו ולחברה שלה. לחופשה שהייתה שלהם.
"אתה צוחק עליי."
הוא התחיל להסביר — אמא ביקשה, אמרה שהיא לא הייתה בחו"ל עשר שנים, שהקצבה קטנה, שהזדמנות כזאת לא חוזרת. הוא פשוט לא הצליח לסרב.
"ואני?" הקול שלה נשבר. "אני עבדתי שנה שלמה על החיסכון הזה. בשבילנו."
"עדי, ממילא נהיה ביחד. פשוט עכשיו זאת תהיה חופשה משפחתית גדולה יותר."
רותי נשענה מעבר למעבר: "אנחנו לא נפריע לכם בכלל! אנחנו שם, שורה עשרים ושתיים, כמעט צמודים!"
"בדיוק," שושי הצטרפה. "לזוגות צעירים צריך זמן לבד. אנחנו רק נצטרף מדי פעם. ולטיולים המשותפים, כמובן."
עדי הפנתה את הראש לחלון. משהו בגרון חנק כל מילה. הטיסה ארכה ארבע שעות ורבע. היא לא דיברה. אלירן ניסה פעמיים, היא לא ענתה. במוח שלה רק מחשבה אחת הסתובבה: שנה שלמה של ויתורים, של תכנון, ובן רגע — הכול נהרס, עוד לפני שהמטוס אפילו המריא.
במלון התברר שיש שני חדרים: אחד לה ולאלירן, שני לרותי ושושי. זו הייתה הנחמה הפורתא היחידה. כשעדי נכנסה לחדר, הכול היה בדיוק כמו בתמונות — מיטה זוגית, מרפסת, ים בחלון. אבל השמחה לא הגיעה. היא ישבה על קצה המיטה, ואלירן אמר בשקט: "צריך לדבר."
"על מה?"
"אני רואה שאת נסערת—"
"נסערת? אלירן, גנבת לי את החלום. את החלום שלנו."
הוא טען שהוא לא גנב כלום, שהם עדיין ביחד. אבל עדי כבר ידעה בוודאות: זו לא תהיה חופשה רומנטית. זו תהיה חופשה עם אמא שלו וחברתה.
כמעט מיד נשמעה דפיקה בדלת. בלי לחכות לתשובה, רותי נכנסה. "אלירנ'לה, המזגן אצלנו לא עובד! תבוא תראה?"
"כבר בא, אמא," הוא זרק במבוכה ויצא.
עדי נשארה לבד בחדר שעליו חלמה שנה שלמה, ולראשונה חשבה שהיא רוצה הביתה.
מכאן זה הלך בדיוק כמו שהיא פחדה. בארוחת הערב רותי ושושי כבר חיכו להם ליד הכניסה למסעדה. בבוקר תפסו מקומות ונופפו: "אלירנ'לה, לכאן!" לבריכה — ביחד. לטיול בעיר העתיקה של פאפוס — ביחד. כל ארוחה, כל יציאה מהמלון — ביחד.
אלירן הביא להן חביתות, קפה, מיץ. אם לאמא לא טעם משהו, הוא הלך להביא אחר. אם היא רצתה לחנות — הלך לחנות. אם היא התעייפה — חיפש צל. אם רצתה מים — רץ למים.
ביום הרביעי רותי רצתה טיול לחורבות קוריון. זה עלה מאתיים וחמישים שקל לאדם — אלף שקל לארבעה, הוצאה שהם בכלל לא תכננו. אלירן ניסה להתנגד, אבל אמא התעקשה: "אנחנו בחופשה! מה, נחסוך פה?" שושי הצטרפה מיד: "גם לאמא שלך מגיע קצת תרבות!" אלירן נאנח והסכים. אפילו לא שאל את עדי.
בטיול היה חם, צפוף, ומתיש. רותי ושושי התלוננו בלי הפסקה — צמאות, עייפות, חום בלתי נסבל. אלירן רץ סביבן, ועדי הלכה מאחור וצילמה את החורבות בשתיקה.
בערב החמות רצתה מסעדת דגים. "אלירנ'לה, בואו נלך! אומרים שם מעולה!"
"אמא, זה יקר," הוא ניסה שוב.
"פעם בחיים אפשר להרשות לעצמנו!"
במסעדה רותי הזמינה לובסטר, שושי — קלמארי. עדי לקחה את הסלט הכי זול בתפריט. כשהגיע החשבון — שלוש מאות ועשרים אירו — אלירן החוויר, אבל שילם. אחר כך היו חנויות מזכרות. מגנטים, צלחות, פסלוני קרמיקה. ושוב אלירן שלף את הארנק.
בערב עדי ישבה במרפסת, מנסה לא להתפוצץ. אלירן התיישב לידה בזהירות.
"את כועסת?"
"זו לא כעס, אלירן. זו אכזבה."
היא אמרה לו הכול: שהם אפילו פעם אחת לא היו לבד, שבמקום רומנטיקה הם הפכו למטפלים של שתי נשים בוגרות, שהוא הוציא עליהן יותר ממה שהוציא על החופשה שלהם עצמם.
"את פשוט מגזימה," הוא אמר.
ואז עדי לא החזיקה מעמד. "מגזימה?! שנה שלמה חסכתי! שנה שלמה ויתרתי על הכול! ואתה סתם הבאת לפה את אמא שלך וחברתה!"
"נו, הן המשפחה שלי…"
"ואני מה בשבילך?"
"את החברה שלי."
"חברה שאפילו לא סיפרת לה שאתה לוקח עוד שני אנשים!"
"פחדתי שלא תסכימי…"
"ברור שלא הייתי מסכימה! זו הייתה אמורה להיות החופשה שלנו!"
באותו רגע הדלת נפתחה. רותי עמדה על הסף.
"אלירן, מה קורה פה? למה היא צועקת עליך?"
עדי ניסתה להתאפק, אבל כבר לא הצליחה. היא אמרה שהיא עייפה מזה שהחופשה שלה הפכה לשירות לחמות ולחברתה. רותי הסמיקה.
"אלירן הוא הבן שלי! הוא חייב לדאוג לי!"
"חשבתי שאנחנו טסים שנינו," ענתה עדי. "לא איתך, עם החברה שלך, ועם הדרישות שאין להן סוף."
בחדר השתררה שתיקה כבדה. אלירן עמד חיוור, כאילו הפך לאבן.
"מי בכלל את שתגידי לבן שלי איך לחיות?" זרקה רותי.
"אני החברה שלו."
"סתם חברה! אפילו לא אשתו, וכבר כל כך הרבה דרישות!"
בפתח הופיעה שושי והצטרפה גם היא. עדי כבר לא עצרה את הדמעות. היא אמרה שכל החופשה הזאת הפכה עבורה לסיוט, שהיא לא נופשת אלא סובלת.
"אז אל תסבלי!" רותי קטעה בחדות. "לכי תנוחי לבד!"
עדי קפאה לרגע. ואז הבינה: זה באמת הפתרון.
"רעיון מצוין," היא אמרה, והסתובבה לאלירן. "בדיוק ככה אני אעשה."
"מה?" הוא הביט בה מבולבל.
"את שארית החופשה אני מבלה לבד."
היא הוציאה את המזוודה והתחילה לזרוק פנימה בגדים.
"אני עוברת לחדר אחר."
"עדי, זה טירוף!"
"טירוף זה לסבול את אמא שלך וחברתה עוד שלושה ימים."
רותי נחרה בבוז. "אז שתלך! בלעדיה יהיה לנו רק יותר טוב!"
עדי סגרה את המזוודה, לקחה את התיק, והביטה באלירן פעם אחרונה.
"תיהנה איתה. אם היא חשובה לך יותר."
היא פתחה את הדלת בתנועה חדה ויצאה. אלירן זינק כמעט אחריה, אבל יד אמו נאחזה בזרועו.
"אלירן'לה, אף צעד! שתלך לאן שהיא רוצה."
הוא נעצר. הביט באמו. אחר כך בדלת הסגורה. ולא זז.
היא הלכה במסדרון עם הגלגלים של המזוודה מקרקשים על השיש, ובקבלה ביקשה חדר משלה — צד ים, אם אפשר. הפקידה, בחורה קפריסאית צעירה עם שם תג "מריה", לא שאלה שאלות, רק הקלידה, ואמרה שיש חדר פנוי בקומה השלישית, קטן יותר, בלי מרפסת, אבל בסדר גמור. עדי שילמה בכרטיס האשראי שלה, בלי לחשוב פעמיים.
היא לא בכתה יותר באותו לילה. היא הזמינה רום עם קולה לחדר, ישבה על המיטה לבד, וגיללה בטלפון את התמונות מהתיקייה "פאפוס 🏝️" — התמונות שהיא שמרה במשך שנה. מחקה אותן, אחת אחת, בלי דרמה. בבוקר היא ירדה לבריכה, שכבה על מגבת שהביאה מהבית, וקראה ספר שהיא לא פתחה כבר חצי שנה. אלירן שלח שלוש הודעות בוואטסאפ. היא לא ענתה לאף אחת.
בערב השלישי, כשהיא כבר הייתה שזופה יותר ורגועה יותר משהייתה כל השבוע, היא ראתה אותו מרחוק בטרקלין המלון, יושב עם אמו ושושי מול צלחת אחת שהם חילקו בשלושה כי לא נשאר להם תקציב לעוד מנה. הוא הרים את הראש וראה אותה. היא לא הסתירה, לא התרחקה. פשוט המשיכה ללכת לכיוון הבר, הזמינה קוקטייל בשם משהו טרופי שהיא לא זכרה, ולא הביטה אחורה.
בטיסה חזרה לישראל היא ישבה לבד — ביקשה מהדיילת להחליף מקום, ושילמה את התוספת מכיסה. אלירן ישב שלוש שורות מאחוריה עם אמו. הם לא דיברו כל הטיסה.
שבועיים אחרי החזרה היא פגשה אותו פעם אחת, לאסוף כמה דברים מהדירה שלו — מברשת שיניים, טוסטר שהיה שלה מהבית ההורים, שני ספרים. היא לא נכנסה לוויכוח. היא הביאה תיק, אספה, ויצאה. את ההלוואה המשותפת שהם לקחו לפני חצי שנה בשביל רכב — הוא נהג בו, היא שילמה חלק — היא סגרה מהצד שלה באותו שבוע, פנתה לבנק, ביקשה לפצל את החוב, שילמה את חלקה, שמונת אלפים ומאתיים שקל, בבת אחת, כדי לא להיות קשורה אליו יותר בשום דבר. את הקבלה על הסגירה היא שמרה בתיקייה בשם חדש בטלפון: "חדש".
השם רותי היא חסמה בכל הרשתות באותו ערב שחזרה. אלירן ניסה להתקשר עוד פעם אחת, כעבור חודש, בערך בזמן שהיא כבר הייתה בדייט ראשון עם מישהו אחר, מהעבודה, שהציע לה טיול בן יומיים לצפון בלי שאף אחד יזמין אף אחד בלי לשאול. היא לא ענתה לשיחה. הטלפון נשאר על השולחן, מרצד, עד שנדם.
