Zone 4.0

זה התחיל ביום חמישי, רבע אחרי ארבע אחר הצהריים. שפשפתי את המטבח עד שהלינוליאום נחשף לגמרי ושפכתי את הדלי לשירותים. במסדרון עברתי ליד הראי שקניתי בשוק הפשפשים ביפו

אף אחד לא תכנן להתחיל ככה את החופש. אבל נועה בת האחת עשרה החליטה שהחיים שלה נגמרו ביום שלישי בערב, בדיוק באותה דקה שבה שכנה מקומה שמונה דפקה

עמדתי ליד הקיר האחורי של אולם האירועים בטכניון. אני יעל, בת שישים ואחת, מורה למתמטיקה בדימוס, גרושה, בלי ילדים משלי. חליפת הנייבי שלבשתי היתה תלויה עליי כמו על

בשעה שתיים בלילה, כשהביאו אותה למיון, חשבתי שזה עוד מקרה של חסרת בית שנפלה לבריכת המים ברחוב המלך ג'ורג'. היא הייתה רטובה לגמרי, עלים דבוקים לשיער, והריח של

"יעל! איפה התה?" הקול של שולה חדר למרפסת כמו סכין דרך וילון. יעל לא זזה. היא עמדה עם הספל הריק ביד והביטה בנמל חיפה. אוניית מכולות עגנה ברציף,

הסיפור הזה התחיל בשבע בערב, כשהאולם היה כבר מלא. חמישים איש דחסו לתוך הסלון הגדול של בית האבן במושב לימון, בין נרות ריחניים לתמונות בשחור-לבן. סבתא רות ישבה

זה לא סיפור אחד, זה שני סיפורים באותה דירה. הראשון — איך בניתי אותה. השני — איך גיליתי שהיא לא שלי. שנתיים וחצי לקחתי משכנתא על דירה בת

Меня зовут Шира. Мне тридцать один, я штурман на буксирном судне порта Ашдод, и в тот вечер я не спала уже двадцать шесть часов — сначала переход из

לבשתי את השמלה הכחולה-כהה שקניתי במיוחד לאירוע, והעגילים שלי עם הפנינה השחורה היו בדיוק במקומם — באוזניים שלי. זה הדבר הראשון שבדקתי כשראיתי את העגיל השני, זהה לגמרי,

Меня зовут Оксана, я четвёртый год работаю на почте на Дерибасовской, дом сорок два, в Одессе. Разношу пенсии по вторникам и четвергам, и Виктор Данилович Гринько с четвёртого