זה התחיל ביום חמישי, רבע אחרי ארבע אחר הצהריים. שפשפתי את המטבח עד שהלינוליאום נחשף לגמרי ושפכתי את הדלי לשירותים. במסדרון עברתי ליד הראי שקניתי בשוק הפשפשים ביפו בשנת 2003. עמדה בו אישה בחולצת טרנינג עם כיתוב דהוי, "תל אביב 2005". שיער עם שורשים לבנים, כתמים רטובים על הברכיים, ועיגולים כהים מתחת לעפעפיים. לידה תלתה תמונה משנת 1999: כלה עם צמה, שמלה עם מכפלת, זר פריזיות ביד. אותה אישה. לא, לא אותה.
אבנר חזר אחרי שבע. זרק את המפתחות על המדף ליד הדלת, ליד עציץ השרך הסדוק. לא הוריד נעליים. גושי בוץ מהחניה נשרו מהסוליות.
"יש אוכל?"
עמדתי מולו בשמלה הכחולה-כהה, זו משנת 2010, היחידה שעדיין נסגרת בלי לעצור נשימה. הוא לא הבחין.
"אבנר, בשבת אולי נצא לאיזה מקום. ארוחת ערב על שפת הים. פעם היה לנו חשוב."
הוא לא הרים את הראש מהטלפון.
"בשבת בבוקר אני נוסע לאשדוד לאסוף חלק לטכוגרף. אחר כך למוסך. בערב אני רוצה שקט, לא לשבת איתך במסעדה."
"אז ביום שישי. או ביום ראשון."
"עדי, אל תעשי סיפור. את לצאת למסעדה? אתבייש להראות אותך למישהו נורמלי. תסתכלי בראי. את נראית כמו מנקה שהתבלבלה בין ארון לבית כנסת."
הוא צחק. קצר, יבש. לא חיכה לתשובה. נכנס לסלון והדליק את הטלוויזיה. אחז בשלט כמו בהוכחה שהשיחה נגמרה.
מהמטבח שפכתי לכיור את שאריות התה של אתמול. עלי תה נדבקו למסננת. לידו צלחת עם שני גפילטע… לא, שני קציצות בשר עטופות בניילון נצמד. לא נגעתי בהן. הוצאתי את הטלפון והתקשרתי לרינה, אחותי הגדולה.
"אפשר לבוא אליך לכמה ימים?"
"קרה משהו?"
"אני צריכה לסדר את המחשבות. זה הכול."
"בואי. רק תיזהרי, בפנגו-פארק העלו את המחיר של החניה."
ארזתי מזוודה קטנה עם גלגלים שכבר שנה חורקים כמו רכבת קלה בעיקול. בארון, מאחורי הקופסה עם קישוטי חנוכייה, הייתה תיקייה כחולה. פתחתי אותה. דף חשבון מבנק הפועלים, שנפתח שלושה שבועות קודם. העברה מחשבון החברה: 180,000 שקל. תיאור: "מקדמה לציוד הובלה חדש". אלא שבחברה אף אחד לא תכנן שום רכישה. אבנר חזר ואמר כל השנה שהליסינג לא מסתדר. שמתי את התיקייה במזוודה, בין הסוודרים.
בחדר המדרגות נבח הכלבלב של גברת שולה מהקומה השנייה. כשעליתי למונית, השכנה צעקה מעבר למעקה:
"עדי, אבנר יודע?"
"לא. ולא צריך."
הנהג הדליק את גלגלצ. כל הדרך לרחובות התנגן שיר ישן של אריק איינשטיין. שילמתי במזומן: מאה עשרים ושמונה שקל, פלוס תשר. לקחתי קבלה, לא ידעתי בשביל מה.
רינה פתחה את הדלת בג'ינס ומברשת צבע ביד. ריח של צבע אמולסיה וקינמון נדף מהבית. היא הניחה לפניי כוס תה עם לימון, ואני הנחתי על השולחן את התיקייה הכחולה. היא פתחה, העבירה מבט על המספרים, סגרה.
"כמה הוא גנב ממך במשך כל השנים האלה?"
לא עניתי. זה לא היה רק על הכסף.
בלילה שבין שישי לשבת שכבתי אצל רינה על הספה הנפתחת וספרתי את קולות המכוניות מבחוץ. עברו ארבע לפני שנרדמתי.
יום שני. עורכת הדין, גברת מיכל אברמוביץ' מרחוב אבן גבירול, עברה על המסמכים. אמרה שמכיוון שיש לי מחצית מהמניות, אני יכולה למכור אותן, רק צריך לעשות זאת באישור נוטריוני. לא צעקתי, לא בכיתי. על פתק כתבתי: "230,000, להעביר על שם קורן". גדי קורן ניהל חברת הובלות מתחרה. אבנר תמיד קרא לו "הגנב מבת ים". עכשיו גדי עמד לקנות את החלק שלי.
ביום שלישי בעשר חיכיתי במשרד הנוטריון ברחוב אחד העם. על השולחן עמד קקטוס פורח שהוציא ניצנים בנובמבר. קורן לבש ז'קט שהשרוולים שלו היו קצרים מדי. הניח על השולחן טלפון עם מסך סדוק. חתמתי על ארבעה מסמכים. הנוטריון הקריא סעיפים, ואני שמעתי רק את קול המקלדת מהמזכירות.
הסכום נכנס לחשבון שלי בבנק לאומי בשעה 11:47. את אישור ההעברה מהבנק הכנסתי לתיקייה הכחולה.
ביום רביעי בבוקר הזמנתי מנעולן. הדירה הייתה שלי: אמא העבירה לי אותה בשנת 2005, עוד לפני הכימותרפיה. אבנר מעולם לא השתתף בארנונה, רק אמר "בשביל זה יש אותך". המנעולן, בחליפת עבודה אפורה עם סמל "מפתח מהיר", החליף את הצילינדר בדלת הפלדה תוך ארבעים דקות. שילמתי 310 שקל ולקחתי חשבונית מס. אחר כך ארזתי את החפצים שלו: שתי מזוודות, תיק ספורט, קרטון ישן של טלוויזיה עם כבלים, שמונה זוגות נעליים. הכול הועמד ליד הדלת, על השטיח.
לתיבת הדואר הכנסתי העתק מהמסמך הנוטריוני ופתק: "המפתח לא מתאים. החפצים שלך במסדרון".
הוא הגיע בחמש וחמש בערב. שמעתי את המפתח שלו מנסה להסתובב בצילינדר החדש. שלוש פעמים. אחר כך צלצול. פתחתי את הדלת עם השרשרת. אבנר עמד עם המפתח באצבעות, בטלפון ביד השנייה.
"עדי, החלפת מנעולים? מה קורה פה?"
הושטתי לו דרך הפתח את התיקייה הכחולה.
"תקרא. ואחר כך תתקשר לרואה החשבון שלך."
הוא פתח, קרא לרגע. אחר כך קיפל את הדפים לשניים.
"מכרת את המניות?"
"שלי."
"בלי ההסכמה שלי?"
"ההסכמה שלך הייתה נחוצה לי בשביל משהו אחר. לא קיבלתי אותה במשך עשרים וארבע שנה."
הוא הרים את הקול, אבל לא הקשבתי. סגרתי את הדלת. שמע את נקישת המנעול. בעט בקרטון עם הנעליים, והכלבלב של גברת שולה נבח שתי קומות למטה. אחר כך צעדים במורד המדרגות, הולכים ומתרחקים.
חזרתי למטבח. מזגתי תה טרי והנחתי את הכוס ליד התיקייה הכחולה. כתבתי לבת שלי: "תוכלי לבוא בשבת, יהיה כאן ריק". שלחתי. על אדן החלון הייתה מונחת החשבונית על החלפת המנעול, 310 שקל. הוא לא שילם לי עליה. לא בזה מדובר.
