אני מוכר תבלינים בשוק הפשפשים בבאר שבע כבר תשע שנים, יש לי דוכן ליד שער הכניסה מצד רחוב מוהליבר, ואת הזוג הזה — סבא ונכדה — אני מכיר כבר בערך שמונה חודשים. הם באים כל יום שישי בבוקר, לפני שהחום נהיה בלתי נסבל, ותופסים את הפינה ליד דוכן הפלאפל של אבו-ראמי. הריח שם, אגב, מפריע לי כל שבוע באותה מידה — שמן חם וזעתר מהול בבישום זול שמישהו שופך ליד המכולת הסמוכה.
הסבא, יוסי מזרחי, בן שבעים ואחת, נראה כאילו הוא צריך לנוח ולא לעמוד שש שעות ברגל אחת מאחורי שולחן מתקפל. הנכדה שלו, נועה, בת ארבע עשרה, יושבת בכיסא גלגלים כחול עם גלגלים קטנים שחורים, ותמיד יש לה ספר פתוח על הברכיים גם כשהיא לא קוראת. פעם שאלתי אותה למה היא לא קוראת אם היא פותחת אותו, והיא ענתה שזה נותן לה משהו לעשות עם הידיים כשהיא לא רוצה לדבר עם אף אחד.
מה שהם מוכרים זה שמיכות. שמיכות תינוקות בעיקר, אבל גם כמה לילדים גדולים יותר — עם ציורי חלל, עם פסים בצבעי דגל, אחת עם ציור של חתול כתום שהזכיר לי את החתולה של השכנה שלי. יוסי תופר אותן בעצמו, אני יודע כי פעם ראיתי לו את קצות האצבעות, סדוקות, עם פלסטרים ישנים שמתקלפים. הוא סיפר לי פעם, בזמן שחיכינו שניכם לספק ירקות באמצע הרחוב, שהוא עובד במשמרות כפולות בסופר "יש" בשכונה שלו, ואחר כך תופר עד אחת-שתיים בלילה. את הכסף הוא צריך בשביל פיזיותרפיה פרטית לנועה — אחרי תאונת דרכים לפני כמעט שנה שבה הרכב שבו נסעה התהפך, היא איבדה את התחושה ברגליים, וקופת החולים לא מכסה את הטיפול המיוחד שהרופאים אמרו שיכול, אולי, להחזיר לה הליכה. אולי. הוא אמר את המילה הזאת כאילו הוא מנסה לשכנע את עצמו.
בשבת האחרונה — לא, סליחה, זה היה יום שישי, השוק אצלנו פתוח בימי שישי — הגעתי לדוכן שלי מוקדם, בשמונה בערך, כי חיכיתי למשלוח כמון מירדן שהיה צריך להגיע. הבוקר היה רגיל. שמש חזקה כבר בשעה כזאת, מישהו ברמקול מוכר סוללות טלפון בקול צרוד, ילד רץ בין הדוכנים עם בלון בצורת דולפין. הכל היה כרגיל, עד שראיתי אותו נכנס משער הרחוב.
איש גדול, בערך בגיל ארבעים וחמש, עם אפוד עור שחור פתוח על חולצה כהה, מגפיים כבדים ומטפחת קשורה סביב הראש. שתי הזרועות שלו היו מכוסות בקעקועים כהים, כאלה שאי אפשר לזהות מרחוק מה בדיוק מצויר. הוא חנה את האופנוע שלו — הארלי כבד, שחור עם פסים אדומים — ממש ליד הדוכן שלי, וכשירד ממנו כל הדוכן שלי רעד קצת מהמשקל שלו על המדרכה. הוא לא הסתכל עליי בכלל. הוא הלך ישר לדוכן של יוסי, בצעדים איטיים ומדודים, כאילו הוא סופר אותם.
עצרתי את מה שעשיתי. יש לי אינסטינקט כזה, אחרי תשע שנים בשוק אתה מפתח חוש למתי משהו הולך להתפוצץ. הידיים שלי המשיכו לסדר את שקיות הכמון, אבל העיניים שלי היו על הדוכן ההוא.
יוסי הסתכל עליו, חייך אליו בנימוס — החיוך המקצועי הזה שמוכרים נותנים לכל מי שמתקרב — ושאל אם הוא צריך עזרה לבחור שמיכה. האיש לא ענה. הוא פשוט הביט בו. ואז, לאט, הרים את היד, שלף מהאפוד מעטפה עבה — צהובה, כזאת שרואים במשרדי ממשלה — והניח אותה על השולחן בין השמיכות.
"זה אתה," הוא אמר. הקול שלו היה נמוך, כמו מישהו שלא דיבר הרבה שעות.
יוסי הסתכל על המעטפה, אחר כך עליו. משהו בפנים שלו נעצר. לא נבהל בדיוק, יותר כמו שהמנוע שלו פתאום דומם.
"אני יודע שזה אתה," האיש אמר שוב, וקירב את עצמו לשולחן. "חיפשתי אותך עשרים שנה. יודע בדיוק מה עשית אז. לא תרמה אף אחד יותר."
נועה, שישבה בכיסא הגלגלים בצד, אחזה בשולי השמיכה עם החתול הכתום שהייתה מקפלת, אחזה בה חזק כל כך שהאצבעות שלה הלבינו. ראיתי את זה מהמרחק שלי. היא לא זזה, לא אמרה מילה, פשוט אחזה בבד ההוא כאילו הוא הדבר היחיד שמחזיק אותה במקום.
יוסי הושיט יד רועדת, לקח את המעטפה, פתח אותה. אני לא יכולתי לראות מה בפנים מהמקום שלי, אבל ראיתי את הפנים שלו — הצבע פשוט נעלם מהם, כמו מישהו ששפכו עליו כד מים קרים. הוא הביט באיש שוב, בעיניים פעורות.
"זה… זה באמת אתה?" הוא לחש, אבל בקושי שמעתי, כי ברגע הבא הקול שלו כבר לא היה לחישה. משהו בו נשבר, ומה שיצא במקום זה היה זעקה שגרמה לשלושה אנשים בדוכנים סמוכים להסתובב.
"איך אתה מעז?!"
זה מה שראיתי מהצד שלי, ומכאן אני צריך לספר לכם מה נודע אחר כך, כי שוק שלם עמד וצפה, ולבסוף גם אני התקרבתי.
המעטפה הכילה תמונות ישנות ומכתב. יוסי, כפי שהתברר, לא היה הסבא הביולוגי של נועה — הוא היה החם שלה, אביו של הבן שלו שמת, לא כפי שנועה חשבה תמיד, בתאונת עבודה, אלא התאבד לפני חמש עשרה שנה, כשנועה הייתה תינוקת בת חודשיים ואמה כבר לא הייתה בחיים. יוסי, כדי להגן על הילדה מהאמת הזאת, סיפר לה סיפור אחר. אבל האח הצעיר של אביה — האיש עם האופנוע, שקראו לו רוני — נעלם מהמשפחה בדיוק באותה תקופה, אחרי ריב איום עם יוסי, שהאשים אותו שדחף את אחיו למקום חשוך שממנו לא היה חוזר. רוני חשב, עשרים שנה, שיוסי גירש אותו בכוונה מהמשפחה כדי לקחת לעצמו את הנכדה ולמחוק אותו מהתמונה. הוא נדד בין ערים, עבד בסדנאות אופנועים, ובכל עיר חדש שאל, חיפש, ניסה למצוא עקבות של אח מת ושל תינוקת שאולי בכלל לא ידעה שהוא קיים.
מה שהיה במעטפה זו לא הייתה תעודה משפטית, אלא מכתב שרוני כתב לפני שנתיים, כשגילה סוף סוף — דרך רושם מדינה ישן — היכן יוסי גר. מכתב שהוא לא שלח מעולם, כי חשש ממה שיקרה כשיפגוש אותו. הוא סחב אותו איתו באפוד, מקופל, במשך שנתיים, עד שראה בפייסבוק תמונה שמישהו העלה משוק הפשפשים — שמיכה עם דגל, כיסא גלגלים כחול ברקע — וזיהה, לא את הפנים, אלא את הידיים התופרות של אחיו שכבר לא היה בחיים, שהיו זהות לידי אביו.
"איך אתה מעז" לא נאמר על בגידה — נאמר על עשרים שנה שרוני היה בטוח שגורש בכוונה, בזמן שיוסי, מצדו, היה בטוח שרוני נטש את המשפחה ולא רצה לדעת דבר על התינוקת שנולדה. שני הגברים צעקו זה על זה במשך כמעט עשר דקות, מוכר הפלאפל הפסיק לטגן, מישהו הזמין מאבטח מהכניסה שעמד רק לצפות בלי להתערב, ונועה, שלא הבינה כלום ממה שנאמר על אביה, פשוט בכתה בשקט בכיסא שלה, עדיין אוחזת בשמיכה עם החתול.
זה מה שהחזיר את שני הגברים למציאות. שניהם, בערך באותו רגע, הביטו בילדה הזאת בוכה, ונדם. יוסי כרע — לא בקלות, הברכיים שלו לא כל כך גמישות — ליד הכיסא שלה, ואמר לה, בקול שקוף לגמרי מכעס: "אבא שלך לא נטש אותך. הוא היה חולה, נועה. הוא היה חולה במחלה שאי אפשר לראות, ואני חשבתי שאם אספר לך את זה כשהיית קטנה זה יהרוס אותך. סלחי לי."
רוני, מצדו, ישב על שרפרף מתקפל שיוסי הביא לו, ולא הסתכל על אף אחד במשך זמן ארוך.
מה שקרה אחרי זה — ואני יודע כי חזרתי לדוכן שלהם שלושה שישי ברציפות אחרי אותו יום, לוודא שהילדה בסדר, כי משהו בעיניים שלה באותו יום נשאר איתי — הוא שרוני לא נעלם שוב. הוא בא בשבוע שאחרי, בלי האופנוע הפעם, עם קסדה תחת הזרוע, ועמד מהצד עד שיוסי הבחין בו והזמין אותו לשבת. הם לא התחבקו, שום דבר קולנועי כזה, רק ישבו, שתו קפה שחור מכוסות פלסטיק, ודיברו נמוך מספיק שאני לא שמעתי מילה.
מה שכן שמעתי, שבועיים אחר כך, זה שרוני עובד במוסך גדול ברמת גן, שיש לו כרטיס אשראי בלי חובות ובית קבע — משהו שיוסי לא ידע עליו כלום עד אז. ובשבוע השלישי ראיתי את זה במו עיניי: רוני הביא איתו טופס, שם על השולחן ליד השמיכות, ואמר ליוסי שהוא רוצה לפתוח קרן על שמו, כאפוטרופוס משני של נועה, שתכניס אליה חלק קבוע מהמשכורת שלו — שמונה מאות שקל בחודש — ישירות לטיפולי הפיזיותרפיה, בלי לעבור דרך יוסי בכלל, כדי שיוסי יוכל, לדבריו, "לישון בלילה במקום לתפור."
יוסי לא ענה מיד. הוא לקח את הטופס, קרא אותו פעמיים, ואז חתם בעט שהיה לו תמיד תחוב מאחורי האוזן בשביל לכתוב מחירים על תוויות.
מאז השמיכות עדיין נמכרות, אבל פחות מהן. ובשישי שעבר, כשעברתי ליד הדוכן, נועה כבר לא הייתה בכיסא הגלגלים — היא עמדה, אחוזה במעקה שיוסי בנה לה מצנרת ישנה, מחייכת לאיזה ילד קטן שהתפעל מהשמיכה עם החתול, בזמן שרוני עמד מאחוריה, מוכן לתפוס אותה אם תיפול.
