השטיח בפרוזדור השדרות בבניין המשרדים ברמת גן

ריקי אלמגור ידעה בבוקר ההוא בדיוק כמה זמן לוקח למעלית להגיע מהקומה השלישית לחמישית — עשרים ושתיים שניות. תשע שנים היא עלתה ויורדת בה כל בוקר, מאז שהתחילה כמנהלת חשבונות זוטרה בחברת "טנא לוגיסטיקס", ועד היום, כשהיא ראש מחלקת הכספים. היא נכנסה למשרד בשעה שבע וחצי, כמו תמיד, קנתה בדרך כוס נס קפה מהקיוסק של מוריס בקומת הקרקע, ועלתה למעלה כשהיא כבר מסדרת בראש את סדר היום: ישיבת סיכום רבעון, ואז — הפגישה שחיכתה לה כבר חודשיים.

יוסי שגיא, מנכ"ל החברה, אמר לה בפברואר, ליד מכונת הקפה: "ריקי, ברגע שדני יוצא לפנסיה, הכיסא שלו — שלך." דני כספי היה סמנכ"ל הכספים שעמד לפרוש בסוף אוגוסט. היא עבדה בשבילו תשע שנים, הוציאה את החברה משתי ביקורות מס, וניהלה לבד את כל תהליך ההנפקה הקטנה בבורסה לפני שלוש שנים. אתמול בערב, כשהגיעה הביתה, בעלה שאל אותה בחיוך: "אז מתי שותים לחיים?" והיא ענתה: "מחר. אני כמעט בטוחה."

היא ישבה ליד השולחן, פתחה את הדוח הרבעוני, בדקה את המספרים בפעם השלישית — הכול התאים עד האגורה. ואז הטלפון הפנימי צלצל. מזכירתו של יוסי: "ריקי, יוסי מבקש שתעלי אליו."

המשרד של יוסי היה בקומה השישית, עם חלון שפונה לכיוון איילון, ועל האדן שלו עמד תמיד צמח גומי שאיש לא טרח להשקות. הפעם, ליד השולחן, לא ישבה רק המזכירה שהייתה אמורה להיות שם — ישבה גם אחותו של יוסי, שרונה שגיא-לוין, אישה שריקי פגשה אולי שלוש פעמים באירועי חברה, ותמיד הרגישה שהיא סופרת אותה כחלק מהריהוט.

"ריקי, שבי," אמר יוסי, ופרש חיוך שריקי הכירה מפגישות עם ספקים שהוא לא באמת רוצה לשלם להם. "יש לי משהו לספר לך, וזה קצת עדין. את יודעת כמה אני מעריך אותך, נכון? כמעט כמו בת. אבל משפחה זה משפחה. לשרונה יש בן, תומר. בחור מוכשר, צריך הזדמנות. החלטתי לתת לו את התפקיד של סמנכ"ל כספים. מהשבוע הבא. את תכניסי אותו לעניינים, תעבירי לו את כל הידע. הוא חד."

הפה שלה התייבש. היא הביטה בפנים החלקות והשבעות שלו ולא מצאה מילים בטווח היד. תשע שנים. תשע שנים שבהן היא הגיעה למשרד בזמן שבתה נעם הייתה עם חום של שלושים ותשע אצל סבתא, כי היה צריך לסגור מאזן רבעוני. ועכשיו מכניסים לתפקיד בחור שלפי מה שהיא שמעה בקושי סיים תואר במכללה בהרצליה.

"כלומר אני מכשירה אדם שייקח את המקום שהיה אמור להיות שלי?" היא שאלה, בקול שקול יותר משהרגישה.

"לא המקום שהיה אמור להיות שלך," התערבה שרונה. "המקום שלך עוד יגיע. עוד חמש שנים, נגיד. בינתיים תעזרי לתומר, הוא צריך אותך."

"יוסי, אני רוצה לשמוע ממך: זו החלטה סופית?" ריקי לא הורידה ממנו מבט.

הוא נאנח, שלף מהמגירה תיקייה עם מכתב מינוי, ומעליה מונח מעטפה לבנה עבה. "סופית, ריקי'לה. הנה בונוס, הגעת לו. אל תיפגעי, תמשיכי לעבוד. את בלתי מוחלפת אצלנו."

היא קמה. במעטפה לא נגעה. לקחה את מכתב המינוי, עברה עליו במהירות: "למנות את תומר לוין לתפקיד סמנכ"ל כספים, תקופת ניסיון שלושה חודשים." חתום ומבויל.

"הבנתי אותך," אמרה, "תומר שיעלה אליי למשרד, אכניס אותו לעניינים." וסגרה את הדלת בעדינות אחריה.

במסדרון תפסה אותה שירי מהנהלת חשבונות. "נו? כבר אפשר לפתוח בקבוק?"

"תפתחי, שירי," אמרה ריקי. "רק לא עליי."

היא חזרה למשרד שלה. הראש רעש. קול פנימי חזר על אותו משפט: "ידעת שהיום הזה יגיע. ידעת — והתכוננת." היא פתחה את המגירה התחתונה בשולחן, זו שנעולה, ושלפה קלסר שקוף עבה. ריק, לעת עתה. אבל היא ידעה בדיוק מה ייכנס לתוכו.

כעבור חצי שעה נכנס תומר בלי לדפוק. גבוה, שעון יוקרתי על פרק היד, ריח של בושם ששייך יותר לבר בשרונה מאשר למשרד כספים. הוא התיישב על הכיסא מול השולחן שלה, רגל על רגל.

"נו, הגברת הוותיקה, נכיר?" הוא חייך חיוך לבן ובוטח. "הדוד אמר שתסבירי לי הכול. בלי סיפורים, אני איש של תוצאות."

היא שילבה אצבעות. "תומר, נתחיל מהבסיס. הנה הדוח הרבעוני, זה הבסיס לתכנון הפיננסי שלנו. בלי זה שום עסקה לא זזה."

הוא הציץ בדף ודחף אותו הצידה. "דודה ריקי, אל תעמיסי עליי ניירת. הדוד אמר שאת תעשי הכול, ואני רק אחתום. ותביאי לי קפה בלי סוכר, חלב צד. וחדש, לא את הזוועה מהמכונה."

היא לחצה על האינטרקום וביקשה מהמזכירה קפה. תומר משך אליו את רשימת הלקוחות המרכזיים, שהיא הדפיסה במיוחד בשבילו.

"וואו, כמה חברות!" הוא הצביע על השורה הראשונה. "למה אנחנו נותנים לחברת 'דקל תעשיות' הנחה של חמישה עשר אחוז? נוריד לשלושה, שיסתדרו."

"זה הלקוח הכי גדול שלנו, אנחנו עובדים איתם שמונה שנים. אם נצמצם את ההנחה הם עוברים למתחרים ולוקחים איתם שלושים וחמישה אחוז מהמחזור השנתי," הסבירה בטון שווה.

"שטויות, אני אמצא חדשים," הוא נשען אחורה, כמעט הפיל את הכיסא. "יש לי קשרים. הדוד פשוט לא יודע לדבר עם אנשים. טוב, אני חייב לזוז, יש לי פגישה. עד הערב תכיני לי סיכום קצר: מי, למי, כמה חייב. בלי סיפורים, רק מספרים."

הוא קם ויצא בלי להיפרד. המזכירה הביאה קפה והביטה בתדהמה בכיסא הריק.

בערב היא ישבה במטבח בבית שלהם ברמת השרון והביטה בנעם, בת השבע, ישנה בחדר הסמוך, חובקת חתול צעצוע. בגללה היא סבלה כל כך הרבה זמן. בשבילה. אבל מספיק.

היא התקשרה לדפנה, חברה טובה שעובדת כעורכת דין. תיארה לה בקצרה את המצב. דפנה הקשיבה בשקט ואז אמרה: "ריקי, יש לך זכות מלאה להתפטר ביום אחד אם תפתחי תעודת מחלה. את מגישה מכתב התפטרות עם תאריך, ויוצאת למחלה — תקופת ההודעה המוקדמת חופפת למחלה, את לא חייבת להיות פיזית במשרד. הקלטות, אם הודעת מראש שמקליטים, חוקיות. תלונה למשרד העבודה גם בסדר, אם יש הפרות אמיתיות. רק אל תאיימי ישירות, אל תכתבי 'אני אסדר לך' — רק תשאירי עובדות."

היא הודתה ונתקה. פתחה מחשב נייד והתחילה למלא את הקלסר. הראשון בכיס השקוף: מכתב התפטרות, תאריך של מחר. מעליו הדביקה פתק: "הכול כאן, מה שביקשת. בהצלחה."

השני: דיסק און קי עם הקלטה מלפני חודש, שיחה שבה יוסי אמר בנוכחות שרונה: "מה אכפת לי מהכישורים, ריקי תעבוד עוד קצת, ותומר יהיה סמנכ"ל, זה בן אח שלי, דם מהדם." היא הפעילה אז את ההקלטה "בשביל הפרוטוקול", הודיעה מראש, הם צחקו אבל הסכימו.

השלישי: עותק תלונה למשרד הכלכלה, שפורטו בה שעות נוספות בלי תשלום לאורך שנים, היעדר תוספת עבור כפל תפקיד. חתומה ומתוארכת.

הרביעי — רשימת "אנשי קשר חמים" שהכינה במיוחד בשביל תומר. מספרי טלפון: מוקד מד"א, שליח פיצה, דירה של מכרה רחוקה שאוהבת להתלוצץ בטלפון, ועוד כמה זרים גמורים. אף לקוח אמיתי לא היה שם. היא ידעה: תומר יתקשר בעצמו. וישיג בדיוק את מה שמגיע לו.

***

בבוקר שאחרי הגיעה ריקי למשרד בשבע ותשע דקות, לא בשבע וחצי. אף אחד לא שם לב. היא הניחה את הקלסר במרכז שולחנה של תומר, יצאה לחדר ההנהלה, מסרה ליוסי את מכתב ההתפטרות ואת אישור המחלה שקיבלה מרופאה המשפחה שלה — שקט קליני על עייפות מצטברת, בדיוק כפי שדפנה יעצה. יוסי הביט בה בהלם.

"ריקי, את… זה בגלל תומר?"

"זה בגלל שתפרתם לי הבטחה במשך חצי שנה וקרעתם אותה בלי לשאול," אמרה. "תקופת ההודעה המוקדמת שלי חופפת לתעודת המחלה. תומר יסתדר, יש לו קלסר שלם על השולחן."

היא לא חיכתה לתשובה. יצאה מהחדר, ירדה במעלית — עשרים ושתיים שניות, כרגיל — ונסעה הביתה.

התוצאה הגיעה יומיים אחר כך. שירי התקשרה אליה בצהריים, בקול שהתרגש קצת מדי בשביל שיחת עבודה רגילה. "ריקי, את חייבת לשמוע. תומר התקשר ל'דקל תעשיות' — לפחות חשב שהתקשר — וקיבל את הפיצוצייה בפינת יגאל אלון, הזמין להם שלוש מנות פיצה. אחר כך ניסה את הלקוח מירושלים, וזה היה מוקד מד"א, נשמע היסטרי, שאל אם יש חירום. ואז הגיע ליוסי עם רשימת החייבים שלך — ובה נכתב, בין השאר, שהחברה חייבת שבע מאות אלף שקל לחברה שכלל לא קיימת. יוסי כבר בדק את מכתב המינוי מול ההנפקה של שלוש השנים האחרונות, וגילה שבלי החתימה שלך על הדוחות הרבעוניים, רואה החשבון לא יכול לחתום על הדוח לרשות ניירות ערך. יש להם שבוע וחצי עד המועד להגשה."

ריקי הקשיבה, בלי לחייך, בלי לשמוח בקול. היא ישבה בגינה מאחורי הבית, כוס תה צונן ליד המרפק, ומבטה נח על עציץ הרוזמרין שהיא זנחה כבר שבועיים. "תודה ששיתפת, שירי," אמרה בסוף. "אני לא חוזרת."

הטלפון צלצל שוב באותו ערב. יוסי, בפעם הרביעית באותו יום. היא לא ענתה. במקום זה כתבה לו הודעה קצרה: "המכתב הרשמי בדואר. כל השאלות המקצועיות — בכתב, דרך דפנה שגב, עורכת הדין שלי. מספר הטלפון מצורף."

למחרת דפנה עדכנה אותה: יוסי הציע לחתום איתה על חוזה ייעוץ חד-פעמי, שכר גבוה, כדי שתבוא ותסגור את הדוח לרשות ניירות ערך. ריקי ביקשה סכום שקרוב לחצי משכורת שנתית שלה — שמונים ושבעה אלף שקל, עבור עשרה ימי עבודה. יוסי גמגם, ואז שילם. היא ישבה במשרד עוד עשרה ימים, לבד מול תומר שכבר לא פתח את הפה, סגרה את הדוח, מסרה חתימה, ויצאה. הפעם באמת.

שרונה התקשרה אליה פעם אחת, בקול מתוק מדי. "ריקי, בואי לא ניפרד ככה, בלי כעס."

"אני לא כועסת," אמרה ריקי, ועמדה במטבח שלה, מול המקרר, שם הייתה תלויה תמונה של נעם עם דג הזהב שקנו לה בקיץ. "פשוט הפסקתי לשלם על משהו שלא היה שלי מלכתחילה."

היא ניתקה, פתחה את המקרר, הוציאה בקבוק חלב, ומזגה לנעם כוס לקראת ארוחת הערב. בחוץ, השכן העלה את הכלב שלו במעלית, וזה נבח פעם אחת, קצרה, ואז השתתק.

שבועיים אחר כך היא קיבלה שיחה ממשרד רו"ח אחר, גדול, ברמת גן — מציעים לה תפקיד סמנכ"ל כספים, במשרה מלאה, בשכר גבוה בעשרים אחוז ממה שקיבלה אצל יוסי. היא ביקשה יום לחשוב, ואז חתמה.