HE

ריבקי הטיחה את כוס האספרסו על השיש במטבח הקטן שלי בשכונת קריית מוצקין. השעה הייתה כמעט אחת־עשרה בלילה, סוף אוגוסט, והמזגן הישן זמזם במאמץ כאילו גם הוא לא

בשש בבוקר, בלי שעון מעורר, יצחק פקח את עיניו. הגוף ידע לבד. שלוש שנים שאותו טקס: קפה שחור רותח מהפינג'אן, שתי פרוסות לחם קלוי קלות, גבינה לבנה רזה,

הפלח האחרון של המלפפון נחת על קרש החיתוך כשקולו של איתן נשמע מהסלון. "יעלי, שמעי, דיברתי עם החבר'ה מהיחידה. סגרנו סופית על כינרת. שבוע שלם, סוף אוגוסט. תביאי

אף אחד לא חשב שאנחנו ניכנס. המארחת עמדה בכניסה לקפה „הפינה של יוסי”, הסמרטוט הלבן שלה התנופף ברוח הים, והיא סיננה לעברי כמו לנוכחת סדרתית: „גברת, פה זה

הכול התחיל בשעת צהריים דביקה של סוף יוני בבאר־שבע. נועם, בן עשר, חזר מבית הספר דרך מגרש הבנייה הנטוש שליד השכונה הישנה — קיצור דרך שהוריו אסרו עליו

הוא חיכה לה בסלון עם קנקן לימונדה קרה, וזה היה אמור להדליק אצלה נורה אדומה — עומר מעולם לא הכין לימונדה. היא נכנסה הביתה אחרי יום עבודה של

נכנסנו לדירת ההורים בחיפה בחמישי בערב, הריח של עוגת גבינה אפויה מילא את המטבח. אמא, רבקה, ניגבה ידיים במגבת והעבירה אליי מבט לחוץ עוד לפני שסגרתי את הדלת.

האישה שעליה דיברו ישבה שלושה שולחנות מהן, פונה אל הים, עם ספל תה מהביל לפניה. ליד הספל ניצבה צלחת קטנה ובה עוגיית חמאה שממנה נגסה פעמיים. הרוח מלטפת

יונתן חנה את הרכב ליד הבית הקטן ברחוב הרצל, דומם מנוע וניגש לדלת. בדיוק כששלף מפתח, ראה מבעד לחלון המטבח שהאור עדיין דולק. השעה הייתה חמש וחצי לפנות

הזר אמר לי שאין לו איך לשלם. אפילו לא שקל אחד. עדיין תיקנתי לו את הקטנוע. חודש אחר כך, השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר, ואני עמדתי בשער