HE

הבית שלנו בקריית חיים תמיד היה מתוקתק. לא כי אני אוהבת לנקות, אלא כי אלון היה מעיר על כל אבק. "יעלי, הפירור הזה מתחת לשולחן עוד יגמור אותי,"

בארוחת ערב שישית, כשאבא של אלון הניח את המזלג ואמר "טוב, שנסיים עם הסיפור הזה", הבנתי שמשהו עומד להשתנות. לא אמרו לי כלום, כמובן. אישה במשפחה שלהם לא

נטע קמה בחמש וחצי בבוקר, עוד לפני שהאזעקה של השכנים התחילה לצפצף. הניחה קפה שחור על הגז ובהונות יחפות על הרצפה הקרה בחנה את רשימת הקניות מהשוק ברמלה.

המונית עצרה מול בניין מרפאות החוץ של רמב״ם. איתן שילם במזומן, רכון קדימה, עם אותה ארשת של אביו לפני שלושים שנה — עניינית, חסרת סבלנות. נכנסנו למעלית, הוא

היא החזיקה את הסודות שלה עמוק כל כך, עד שהם הפכו לחלק מהרהיטים בבית. ארבע עשרה שנה של נישואים, ארבע עשרה שנה שבהן המילה "אולי" ריחפה מעל כל

המחברת של שיפוץ המטבח הייתה פתוחה על השולחן בסלון, וכמעט הצלחנו לסגור תקציב בלי חריגות. בדיוק כשהעברתי אצבע על השורה של האריחים המרוקאיים בצבע טורקיז, הטלפון של רון

מסך הטלפון נדלק באמצע שבת, בזמן שהכנתי חביתה. שוב בועז. שוב ההודעה הזאת. "אמא, אנחנו צריכים לדבר על החתונה. זה לא גחמה, מאיה הנכדה שלך. תחשבי על זה."

הכל התחיל ביום שני, בסוף משמרת כפולה באגף הפנימי בברזילי. רותי עדיין עיכלה את הגירושים. "עקרה" ו"זקנה" – המילים של אבי הדהדו לה באוזניים, גם שנתיים אחרי שארז

אני ישבתי אצל ליאת בסלון, והיא שמה לי כוס תה עם נענע. היד שלה רעדה קצת כשהיא העבירה אליי את הצלחת עם העוגיות. בחוץ היה חום כבד של

יואב חזר מנסיעת העסקים שלו עם המזכירה בשלוש לפנות בוקר. הוא נכנס הביתה בשקט, מתאמץ לא להעיר אותי. כאילו באמת חשב שאני ישנה. שלושה ימים הוא לא ענה