המונית עצרה מול בניין מרפאות החוץ של רמב״ם. איתן שילם במזומן, רכון קדימה, עם אותה ארשת של אביו לפני שלושים שנה — עניינית, חסרת סבלנות. נכנסנו למעלית, הוא לחץ על 4, ואני הסתכלתי על המספרים. כבר החלטתי: הפעם, לא משנה מה, אני אדבר.
שבועיים קודם לכן, באותו חדר, הדוקטור לוי שאלה ״איך את מרגישה?״. הספקתי לפתוח את הפה — ואיתן נכנס לדבריי: ״דוקטור, תדברי איתי. אמא שלי ממילא לא תזכור.״
קפאתי. רופאת הלב הרימה אליו את המבט מהמסך, ואז אליי. אני רק בהתי בפלקט של אורח חיים בריא שעל הקיר. *זה הבן שלי*, חשבתי. *הילד שלי*.
הוא עמד ליד הדלת בחולצה כחולה, עם תיקיית מסמכים, ודיבר על הלחץ דם שלי, הסחרחורות, התרופות. נתן שמות, מינונים, זמנים. גם סיפר שיש לו גישה מרחוק למד לחץ הדם החכם שקנה לי — כזה עם בלוטות׳. כל בוקר אני מודדת, והמספרים עוברים אליו ישר. הוא אפילו התקשר יום אחד: ״אמא, ראיתי שהיה 167 עליון. מה קרה?״
באותו ביקור, הרופאה שאלה: ״את נוטלת נורבסק באופן קבוע?״ ושנינו ענינו ״כן״ יחד. איתן העיף בי מבט, כאילו הופתע שאני עדיין יודעת להגיד מילה.
אחר כך נסענו הביתה באוטו. הוא גר ברעננה, אני בחיפה, בשכונת הדר, ליד השוק. נסיעה של שעה לכיוון, והוא מקפיד להסיע אותי לכל תור. אמרתי לו פעם שאני יכולה לקחת אגד, קו 37 עוצר חמש דקות מהבית. הוא השיב: ״מה פתאום, אמא. אני אקח אותך.״
ברכב, בדרך חזרה, שאלתי: ״איתן, למה אמרת שאני לא אזכור?״
״כי ככה, אמא.״
״אבל אני *זוכרת*.״
הוא עצר ברמזור ליד המרכז המסחרי. ״בחודש שעבר שכחת לשלם חשבון חשמל. גיליתי שצברת ריבית.״
״זה קרה פעם אחת. חשבתי שזה בהוראת קבע.״
״ואת התור לאופטומטריסט בשנה שעברה? התקשרו אליי מהמרפאה כי לא הגעת.״
״זאת הייתה טעות ביומן.״
הוא לא ענה, רק הגביר את הרדיו. בחדשות דיברו על העלאת מחירי הדלק. האוויר ברכב היה סמיך. לא מהחום — באמצע אוקטובר עוד היה חם ולח, ומהמזגן נשבה ריח של מנטה. זה הביא אותי למחשבה אחת: איזה מן דאגה זאת, כשהאדם שמקבל אותה מרגיש מיותר?
טוביה, בעלי, נפטר לפני תשע שנים. סרטן הלבלב. איתן היה אז בן שלושים ושתיים, עם ילדה בת שנה ומשכנתה טרייה בדירה ברעננה. ברגע אחד הוא איבד אבא, ואני נשארתי לבד בקומה השלישית ללא מעלית. הדאגה התחילה בקטן. קודם הוא הציע שהוא יעשה את הקניות הגדולות בסופר. אחר כך התקין לי את האפליקציה לתרופות, זו שמצפצפת שלוש פעמים ביום כמו שעון מעורר. אחר כך התחיל להתקשר כל ערב, בדיוק בתשע וחצי. אם לא עניתי, צלצל שוב, ואם גם אז לא — התקשר לנורית השכנה מלמטה: ״תראי אם האור אצל אמא דולק.״
נורית סיפרה לי את זה כששתינו קפה במרפסת שלה, מול הנוף של נמל חיפה. הרוח העלתה ריח אצות ומלח. ״הבן שלך כזה מסור,״ היא אמרה, ״איזה אושר.״ רק חייכתי. לא יכולתי להסביר לה שהמסירות הזאת לפעמים חונקת.
שבוע אחרי הביקור ההוא אצל הקרדיולוג, איתן בא לבקר עם יונתן, הנכד בן התשע. הוא הביא שקית עמוסה קופסאות אוכל מפלסטיק — אורז, עוף, חצילים. הכול מסומן בטוש שחור: תאריך, שם המנה, ״לחמם במיקרוגל״. הנחתי את הקופסאות על השיש, והסתכלתי עליהן כמו על מוצגים. ״איתן,״ אמרתי, ״אני יודעת לבשל.״
״בטח שאת יודעת, אמא. אבל למה שתשבי שעות במטבח? תנוחי.״
יונתן צייר ליד השולחן. הוא הרים את הראש ואמר: ״סבתא, אבא אמר שכשתהיי זקנה־זקנה, תגורי איתנו.״
איתן האדים. ״יונתן, תאכל תפוח.״
אבל אני שתקתי, כי פתאום הבנתי: בראש של הילד שלי יש תוכנית. שלב א׳ — תרופות, קניות. שלב ב׳ — בישול. שלב ג׳ — חדר קטן בסוף המסדרון ברעננה.
באותו לילה לא עצמתי עין. בחמש בבוקר קמתי, חיממתי מים בקומקום, וביצעתי חיפוש בגוגל בטלפון. רעד באצבעות — לא מלחץ הדם. מצאתי אתר של המתנ״ס השכונתי: קורס קרמיקה למבוגרים, עשרה מפגשים, 280 שקל. נרשמתי אונליין. שם פרטי, שם משפחה, ת״ז. לא סיפרתי לאיתן.
עכשיו, במעלית של רמב״ם, הוא עמד לידי ושתק. כשהוא שתק, הרגשתי איך הכתפיים שלו מתוחות. במסדרון ריחו של חומר חיטוי. ליד דלת הרופאה תלויה מודעה: ״שפעת — חיסונים לצוות״. איתן רצה לפתוח, אבל עצרתי אותו: ״חכה רגע.״
הוא הסתכל עליי — לא במילה, רק במבט.
נכנסנו. ד״ר לוי ישבה ליד השולחן, ועל הצג התנוססה תמונה של איזה גרף. ״שלום יעל,״ היא פנתה אליי. ״איך את מרגישה?״
איתן כבר התחיל: ״דוקטור, יכול להיות שיש—״
״איתן,״ קטעתי אותו בקול שלא זיהתי אפילו שלי. ״עכשיו אני מדברת.״
הוא פער את הפה. הרופאה עצרה את העט באוויר.
ואז סיפרתי. על הסחרחורות, כן, על הבדידות, על הקורס קרמיקה שאני מתחילה ביום חמישי, על זה שאני מודדת לחץ דם לבד ושאני לא צריכה שמישהו יעשה לי סדר בראש.
ד״ר לוי הקשיבה ברצינות, רשמה משהו, ושאלה אם יש תופעות לוואי. כולן היו. עניתי.
איתן ישב שם, ידיו שלובות, ולא הוציא הגה.
בחוץ, במסדרון, הוא שאל: ״קורס קרמיקה?״
״כן.״
״למה לא סיפרת לי?״
״כי פחדתי שתגיד לי שאני לא אצליח, או שאני אשכח להגיע.״
הוא עצר. השמיים מעל המפרץ היו אפורים, ורוח הרעידה את צמרות התמרים. ״אמא, אני דואג,״ הוא אמר.
״אני יודעת. אבל איתן, יש דאגה ויש השתלטות.״
״אני לא משתלט.״
״ביום שהרופאה שאלה אותי שאלה ואתה ענית במקומי — זה היה השתלטות.״
הוא רצה להגיד משהו, אבל עצר את עצמו. אחר כך שאל: ״מה, את לא רוצה שאני אבוא יותר?״
״אני רוצה שתבוא. פשוט תן לי מקום.״
דממה ארוכה. מריח המטוגן מהקפטריה למטה עלה באוויר, וילדה קטנה בכתה איפשהו. לבסוף איתן הנמיך את הראש, בלי לומר מילה, והניע אותו קלות — לא ממש הנהון, משהו בין הסכמה לעייפות.
הוא הסיע אותי הביתה. לא דיברנו הרבה. ליד תחנת האוטובוס בהדר, היכן שתמיד יש תור למונית, הוא עצר. לפני שיצאתי, אמרתי: ״אני אתקשר אליך אחרי השיעור הראשון.״
״בסדר,״ הוא ענה.
טרקתי את הדלת, והוא נשאר ברכב, מחכה עד שאכנס פנימה. במדרגות הבניין, בין קומה שנייה לשלישית, עצרתי לרגע והסתכלתי החוצה מבעד לאשנב. האוטו הלבן שלו עוד עמד שם, שניות ארוכות, לפני שהסתובב ונעלם לכיוון הכביש המהיר.
עוד מעט חמישי, ואני אצטרך לקחת אוטובוס למתנ״ס. כרטיסיה אחת, חמישה שקל תשעים, לראות איך בידיים שלי נוצר משהו מחימר.
