הבית שלנו בקריית חיים תמיד היה מתוקתק. לא כי אני אוהבת לנקות, אלא כי אלון היה מעיר על כל אבק. "יעלי, הפירור הזה מתחת לשולחן עוד יגמור אותי," הוא היה אומר, ואז ממשיך לגלול בטלפון בזמן שאני שוטפת כלים. הוא עבד כמנהל פרויקטים בהייטק, הרוויח יפה, ובכל פעם שמישהו מהשכונה שאל איך אנחנו, הייתי עונה אוטומטית "הכל טוב". ככה לימדתי את עצמי במשך ארבע שנים.
ההורים שלי גרים במגדל העמק. הם עלו מברית המועצות בשנות התשעים, אבא עבד בשמירה במפעל ואמא ניקתה משרדים. לנו מעולם לא היה יותר מדי, אבל תמיד היה מספיק. אלון, שגדל ברמת אביב, ראה בזה חיסרון שצריך לחפות עליו. "אנחנו" החלטנו שאת החגים נעשה אצל ההורים שלו, כי אצלנו "קטן וצפוף". "אנחנו" הסכמנו שהחברה הכי טובה שלי, מיכל, היא "רכילותית מדי", אז הפסקתי להזמין אותה. אט אט, כל מה שהיה שלי נדחק הצידה כדי לפנות מקום ל"אנחנו" – שתמיד היה בעצם הוא.
הערב שבו הכול התפוצץ היה חמישי האחרון של אוגוסט. לחות של ארבעים מעלות בחוץ, ומזגן שעבד על מאתיים אחוז בסלון. אלון אירח את ניר, המנכ"ל החדש של הסטארטאפ, יחד עם שניים מהמשקיעים. קידום היה על הפרק, ואלון רצה להראות את עצמו כאיש משפחה יציב – כזה שאפשר לסמוך עליו עם עשרים מיליון שקל.
יומיים בישלתי. סלט חצילים בטחינה מעושנת, נתח קצבים בבישול ארוך, קוסקוס בעבודת יד. השיש במטבח נוצץ. שמתי מפה לבנה ופרשתי כלים שהבאנו מהחתונה – אלה שאף פעם לא השתמשנו בהם, כי "חבל שיישברו".
– יעלי, באמת מעולה, – אמר ניר וטבל חלה ברוטב. – איזה כיף לראות אירוח ביתי אמיתי. אצלנו הכל טייק אווי וקייטרינג.
אלון העיף בי מבט צדדי. הכרתי אותו מספיק כדי לדעת שהוא לא אוהב שמפרגנים לי יותר מדי. זה הוציא אותו מאיזון. וכשהוא יצא מאיזון, הוא היה צריך להחזיר את תשומת הלב אליו. מיד.
– היא משתדלת, – הוא חייך חיוך רחב שהגיע רק עד אמצע הלחי. – אני זוכר שכשהכרנו, היא בכלל לא ידעה מה זה נתח קצבים. אכלה שניצל תירס בחדר אוכל של מפעל.
הזרתי כיסא. טלי, המשקיעה מהרצליה, חייכה חיוך מביך ונעצה מבט בצלחת.
– ברצינות, – אלון המשיך, טובל את דבריו בלגימת יין אדום מהיקב ברמת הגולן. – היא הייתה כזאת פרא אדם. אמא שלה עבדה במשמרות, אז יעלי הייתה חוזרת מבית הספר לבד. לא היה מי שיעשה לה סנדוויץ', אז היא הייתה פותחת קופסת שימורים ואוכלת טונה קרה עם כפית. מהקופסה. בת עשר.
הוא עצר רגע, כאילו חיכה לצחוק. הוא לא הגיע.
– ואני לימדתי אותה להכין פסטה, להתלבש כמו בן אדם, אפילו איך להחזיק סכין ומזלג. תחשבו מאיפה היא באה.
הבטן שלי התהפכה. הסיפור של קופסת הטונה – סיפרתי לו אותו בלילה השני אחרי החתונה. היינו במיטה במלון ביוון, התריסים פתוחים לרוח מהים, והוא חיבק אותי ושאל מה הזיכרון הכי קשה שלי מהבית. ואני ספרתי לו על הילדה שישבה לבד במטבח המואר בניאון, מנסה לפתוח שימורים עם פותחן חלוד. בכיתי כשסיפרתי. הוא ניגב לי את הלחיים באגודל ואמר שאף פעם לא אהיה לבד יותר.
אבל עכשיו הוא הפך את הרגע ההוא לבדיחת סלון. עכשיו הייתי לבד מול ארבעה אנשים זרים שהסתכלו עליי כמו על תערוכה מוזיאלית: "הילדה הענייה שנעשתה אישה".
קמתי. תנועה איטית ומחושבת. ניר הרים אליי עיניים, ואז הסתכל על אלון.
אבל אלון לא שם לב. הוא היה עסוק מדי בליהנות מרגע התהילה שלו.
– חמודה שלי, – הוא ניסה לחייך. – מה, נעלבת? אנחנו בין חברים. תלמדי לקבל בדיחה.
– בדיחה, – חזרתי על המילה בקול שקט. – אתה יודע מה מצחיק אותי, אלון?
הוא נשען לאחור בכיסא. המבט שלו התחיל להיסדק.
– מה שמצחיק אותי, – המשכתי, – זה שאתה יושב פה ומספר איך הייתי בודדה כשהייתי בת עשר, ואתה לא מבין שאתה משאיר אותי לבד עכשיו. מול כולם. אתה לא הבאת אותי לחיים נורמליים. אתה פשוט נהיית עוד אדם שפתח לי קופסת שימורים קרה – ואמר לי תאכלי.
אלון הזדקף. האדמומיות התחילה לזחול לו במעלה הצווארון הלבן המגוהץ.
– יעלי, שבי. זה לא הזמן.
– נכון, – עניתי. – זמן זה משהו שהיה לי מספיק. ארבע שנים להבין שהאיש שהבטיח שאף פעם לא אהיה לבד, דואג שאף אחד לא יתקרב אליי. אתה זוכר שמיכל התקשרה לפני החתונה ואמרה לך שאם תפגע בי היא תשבור לך את האף? אחרי זה כבר לא יכולת לסבול אותה.
שלפתי את הטבעת מהאצבע. זהב לבן, יהלום קטן. אלון קנה אותה לבד בלי להתייעץ איתי, כי "גבר יודע יותר טוב". היא אף פעם לא הייתה נוחה, תמיד קצת לוחצת.
הנחתי אותה על השולחן, בדיוק במרכז צלחת החרסינה של אלון.
– קח, – אמרתי. – תקנה לעצמך קופסת טונה. שיהיה לך למזכרת.
ניר קם. הוא הביט באלון, אחר כך בי, והינהן קלות לעברי.
– אנחנו, אה… נלך, – הוא אמר וסימן לאחרים. – אלון, דבר איתי מחר במשרד. ויעלי, תודה על הארוחה. באמת.
הם נעלמו תוך דקה. דלת הכניסה נסגרה בטריקה רכה, ומזגן דמם.
אלון נשאר לשבת. לא הסתכל עליי. הידיים שלו היו מונחות על השולחן, קפוצות לאגרופים.
– הרסת לי הכול, – הוא לחש.
– את ההכול שלך הרסתי? – נעלתי את הסניקרס ועברתי ליד המראה במסדרון. – תראה את זה ככה: אני הרסתי לך ערב עבודה אחד. אתה הרסת לי ארבע שנים.
בחדר השינה חיכתה מזוודה קטנה. לארוז לקח לי רבע שעה – מסמכים, לפטופ, קצת בגדים. רוב מה שהיה בארון היה דברים שהוא בחר. לא רציתי לקחת אותם. את השמלה הירוקה שאמא שלי תפרה לי לבר מצווה, דווקא כן. היא הייתה תלויה מאחורי החליפות שלו, מוסתרת, כמו רוב הדברים שהיו שלי.
ירדתי במדרגות. המגדל במערב חיפה נראה לי כמו תפאורה ריקה בלי אורות. הרדיד הזה של "החיים המושלמים" – דירת פנטהאוז, מטבח גרניט פורצלן, בעל סטארטאפיסט – התקלף ברגע אחד. מה שנשאר מתחת היה ילדה בת עשר שיודעת מה רעב, ויודעת גם שלאכול טונה מקופסה עדיף על פני לסעוד עם מי שלועג לאוכל.
אוטובוס 133 לקח אותי לרחוב הגליל במגדל העמק. השעה הייתה כמעט עשר, ובקושי היה אור ברחוב. עליתי לקומה ב', הדלת הייתה לא נעולה. אמא ישבה מול החדשות הישנות של ערוץ 12, כוס תה עם נענע בידה.
– גמרת, – היא אמרה. לא שאלה. היא פשוט הביטה בי, וראתה.
– נגמר, – עניתי ונשכבתי על הספה הישנה, זו שמרופדת בבד פרחוני שקנינו בשוק בטבריה לפני עשרים שנה.
היא קמה, הביאה שמיכת פוך מהארון, כיסתה אותי.
– גם אני הייתי צריכה ארבע שנים, – היא אמרה חרישית. – עם אבא שלך לא. עם זה שלפניו. את זוכרת? לא, את לא. היית קטנה.
– מה גרם לך לעזוב?
היא חייכה, הסתכלה מבעד לחלון לעבר הכביש הראשי.
– הוא זרק לרחוב את הפסנתר שסבתא נתנה לי. אמר שלומדים נגינה רק מי שאין לו שכל ללמוד דברים אמיתיים. אז נגמר לי.
שכבתי שם, ופתאום ריח של אקונומיקה ונענע מילא את האף, ואני בכיתי. לא בכי של צער. בכי של הקלה. כמו לחזור הביתה אחרי מלחמה.
שבועיים לקח עד שמצאתי דירה. דירת גג קטנה במורדות נווה שאנן בחיפה, בלי מעלית, בלי חניה, בלי כלום. מטבח בגודל של תא טלפון, חלון בודד שפונה לים, מרצפות ישנות אבל צבעוניות, כמו שהיו פעם בדירות של פועלים. רכשתי כיריים חדשות בשש מאות שקל, מכונת כביסה מיד שנייה בחמש מאות. השאר לא היה דחוף.
אלון התקשר בדיוק תשע פעמים. בהודעה השלישית הוא כתב: "ניר הקפיא את הקידום. תצטרכי להתקשר אליו ולהסביר שהיה אי-הבנה. תגידי שהיית לחוצה." בהודעה השביעית: "את הורסת לי את הקריירה בשביל פוזה." בהודעה התשיעית: "אמא שלי צדקה לגבייך."
הודעת וואטסאפ אחת הגיעה מניר עצמו. "היי יעלי, מקווה שאת בסדר. רציתי שתדעי – אנחנו מחפשים מנהלת אדמיניסטרטיבית למשרד החדש שלנו. בלי לחץ. אבל אם תרצי."
עניתי באותו ערב: "תשלח לי את כתובת המייל. בוא נתחיל מזה."
בבוקר שאחרי, בשש וחצי, קמתי להכין קפה. הדוד הצהוב המזמזם שלי, שיר שקיבלתי מאבא כשנסע לאיסטנבול לעבודה לפני שנתיים, שרק בקול גבוה. בחוץ, קו הרקיע של המפרץ נצבע בוורוד וכתום. ספינות המשא עמדו דוממות במים השטוחים, ממתינות לפרוק בנמל.
מזגתי קפה שחור לכוס זכוכית עבה. בידית הייתה חריטה קטנה: "בת שלנו". זאת הייתה המתנה של ההורים ליום הולדת שלושים. אלון אף פעם לא הרשה לשים אותה בארון המטבח – "זה לא מתאים לעיצוב, יעלי."
עכשיו היא עמדה לבד על השיש, מול החלון, ואני חייכתי. החזקתי אותה בשתי ידיים, הרגשתי את החום עובר דרך הזכוכית.
אף אחד לא אמר לי איך להחזיק אותה.
