נטע קמה בחמש וחצי בבוקר, עוד לפני שהאזעקה של השכנים התחילה לצפצף. הניחה קפה שחור על הגז ובהונות יחפות על הרצפה הקרה בחנה את רשימת הקניות מהשוק ברמלה. היא תכננה את הארוחה הזאת שבועיים. לא מאהבה לחמותה, תקווה, אלא מתוך תקווה אילמת שאם האוכל יהיה מושלם – אולי הפעם מישהו יגיד תודה.
יוסי, בעלה, ישב מולה יומיים לפני כן עם המחשבון, מקיש מספרים וממלמל על מחירי השכירות בראשון לציון. "אמא לא יכולה לשלם את החוזה החדש. מיטל גרה בחדר וחצי, אין לה מקום. יש לנו פה משרד שאפשר לפנות, נכון?" נטע שטפה כלים ולא ענתה. הדירה נרשמה על שמה שלוש שנים לפני החתונה. היא שילמה את המשכנתא, את הארנונה, ואת שיעורי הפסנתר של יונתן, הבן שלה מנישואים קודמים. יוסי הכניס משכורת חלקית, בעיקר התעסק במיזמי "סטארט-אפ" שמעולם לא המריאו. ובכל זאת, הוא סידר לה טבלת אקסל של איך חמותה תגור איתם "בלי הגבלת זמן".
בשעה ארבע אחה"צ נטע סובבה את הידית של התנור בפעם השלישית. על השיש ניצבו קוסקוס אוורירי, נתחי עוף בלימון כבוש, סלט סלק, סיגרים מרוקאיים במילוי בשר ותבנית מקרוד. תקווה, גיסתה מיטל ובעלה של מיטל היו אמורים להגיע בשש. בחוץ, במרפסת הקטנה בקומה השלישית, החתול של השכנים התמתח ופיהק, והערב התחיל לרדת כמו וילון אפרסקי.
תקווה נכנסה בלי לדפוק. "יש פה ריח של טיגון, תפתחי חלון, זה לא בריא," אמרה והושיטה לנטע את הז'קט. מיטל נכנסה אחריה, מצלמת בטלפון את שולחן האוכל ומעלה לסטורי. "את מתכוונת להגיש את זה ככה?" שאלה והצביעה על קערת הקוסקוס.
נטע לקחה נשימה. "אם לא מתאים, אפשר לבחור משהו אחר."
יונתן, בן ארבע-עשרה שישב בפינת הספה, סגר את הספר שקרא. הוא למד עם השנה לזהות את השתיקות של אמו. את הדרך שבה היא שיפשפה את ציפורני האגודל כשהיא עצבנית.
תקווה טבלה כפית בתבשיל, לעסה פעמיים, והעיפה את הצלחת בחזרה למרכז השולחן. "זה מה שבישלת? במרוקו של סבתא שלי דברים כאלה זורקים לחמורים." יוסי פלט צחוק קצר והפנה מבט לעבר הטלוויזיה, שם שידרו מבזק חדשות על הפגנה באיילון.
נטע קמה. לא בבת אחת. קודם הניחה את המפית, מדדה את הקצוות, משכה את השרוול. "תקווה, תיקחי את הז'קט שלך."
"מה?"
"שלא תיתפסי קור. את עוזבת עכשיו."
מיטל גילגלה עיניים. "איזה דרמה. אמא סתם אמרה שזה חריף."
"היא לא אמרה 'חריף', היא אמרה 'זבל'. אני עומדת פה שש שעות, קניתי בשר מהקצב של יהודה, שילמתי על תבלינים בדוכן ברמלה. ובן הזוג שלי יושב וצוחק. מספיק."
תקווה קמה, מגששת אחר התיק. "אני רואה שהילדה הזאת לא יציבה נפשית. בדיוק מה שאמרתי ליוסי." יוסי, שותק.
נטע סובבה אליו את הראש. "ואתה. אתה ערכת חישובים איפה אמא שלך תישן, איפה נשים ארון, איך מפנים את המשרד של יונתן. כלום לא דיברת איתי. הדירה שלי. המשכנתא שלי. הילד שלי. וכשאמא שלך השפילה אותי, אכלת ורשמת במחשבון."
יוסי קם, פניו מתקשות. "נטע, אמא שלי לא תישן ברחוב בגלל מצב רוח שלך. את לא מעיפה אותי מהבית."
נטע הרגישה את הכובד עולה בחזה, את אצבעותיה ננעצות בקצה השיש. לרגע ראתה את דף חישובי השכירות מקופל בכיס חולצתו, את חותמת הבנק המוכר, וקול קטן בתוכה לחש שאפשר להוריד הילוך. היא לחצה את שפתיה, הוציאה אוויר, ורק אמרה: "הוא לא הבית שלך. התשלום האחרון עבר מהחשבון שלי."
יונתן קם, ניגש אליה והושיט את המפתחות. הוא לא אמר דבר, רק תפס בזרועה לרגע.
יוסי הפנה אליו מבט. "יונתן, אל תתערב. אתה לא מבין מה קורה פה."
הילד משך בכתפיו. "אני שומע אתכם בלילות, אבא. אתה תמיד אומר לה מה יהיה. אולי… אולי תלך לעזור לסבתא לארוז."
"זה זמני, יונתן. כמה חודשים—"
יונתן לא ענה. הוא פשוט עמד לצד אמו, ידו עודנה על זרועה.
ארבע דקות אחרי, המסדרון התמלא נשימות ורחשי מפתחות, תקווה מלמלה "הקטנה הזאת עוד תתחנן" והדלת נטרקה. נטע נשמה עמוק, הצמידה את כף ידה אל גרונה, כאילו מישהו משך משם חוט. במטבח נשארו רק היא ויונתן, ריח הלימון הכבוש, והשקט.
היא חתכה את שאריות העוגה, שמה בקופסה, קיפלה את המפה המוכתמת והשליכה לאשפה. מבעד לחלון הפתוח חדר צפירת רכבת מרוחקת מתחנת ראשונים, וחתול השכנים קפץ פנימה, מתחכך בין שוקיה. יונתן מזג לעצמו מים מהברז, ונשען על השיש לצדה.
