Lewis Simmons
שמי יעקב לוי, ואני בן שבעים ושתיים. במשך שנים חייתי חיים מלאים: אשה שאהבתי עד כלות, עבודה כקבלן בניין שמילאה אותי סיפוק, ובית קטן ברחוב השקמה בראשון לציון
המילים נחתו באולם ההרצאות כמו יריה באפלה. "אני בוחר בה." שלוש־מאות מועמדים קפאו במקומם. חלקם נשאו תארים מהאוניברסיטאות היוקרתיות בעולם. אחרים עטו חליפות מעצבים ששוות משכורת שנתית. במשך
חזרתי הביתה באחת־עשרה בלילה, אחרי משמרת כפולה במחלקה הכירורגית. הרגליים זמזמו, הגב כאב, וכל מה שרציתי זה להוריד את הקלוקסים ולשטוף את הפנים. המזגן בחדר המדרגות לא עבד,
— יואב, תגיד, אתה מאמין בניסים? הוא הרים את המבט מהרובה המפורק ששכב על שולחן העבודה במחסן. השפם שלו התעוות קלות. תמיד ככה — דווקא כשהוא מנסה להתרכז,
יוסף ביקש מאמיר דבר אחד, הבקשה האחרונה: — תביא לי את פז, אמיר. תן לי להיפרד ממנו. אבל אל תכריח אותו להיכנס לסל־קרייר, תדבר אליו יפה. הוא מבין
בניין המגורים בחיפה היה חדש, כמעט מבריק, אבל באוויר עמדה לחות כבדה של אוגוסט. יואב ירד במעלית כשבוני, ג׳ק-ראסל קטן ורועד, צמוד אליו. הדלת נפתחה אל הלובי הממוזג
נעם שלי הופיע אצלי בפתח תקווה באחד באפריל, בחמש וחצי אחר הצהריים. מאחוריו עמדו אלי בת השבע ואיתן בן החמש, כל אחד אוחז במזוודה הקטנה שלו. הם לא
אישה עם תיק בד מלא תרופות הגיעה למוסך שלי ביום רביעי אחר הצהריים, ואמרה "אני צריכה נסיכה" שלוש פעמים עד ששמתי לב שהיא כבר עומדת ליד שולחן העבודה.
בריחה הביתה באחד־עשר בלילה, רינה ישבה במטבח של אחותה אורית בפעם התשיעית ברציפות. הספל החמישי של תה עם נענע כבר התקריר לגמרי. היא לא הצליחה להוריד מהראש משפט
כשהתחתנתי עם יואב, ידעתי שהמשפחה לעולם לא תהיה הכי רגילה. ליואב היה כבר בן מנישואיו הראשונים. אומיר היה בן עשר כשהכרנו, ובאותה תקופה הוא נראה רגוע, מנומס ואפילו