יוסף ביקש מאמיר דבר אחד, הבקשה האחרונה:
— תביא לי את פז, אמיר. תן לי להיפרד ממנו. אבל אל תכריח אותו להיכנס לסל־קרייר, תדבר אליו יפה. הוא מבין הכול.
אמיר בלע את הגוש בגרון. הוא אפילו לא הצליח להגיד "בסדר", רק הנהן. בחדרון הקטן והחשוך, אבא שלו שכב במיטה עוד מהבוקר, ואנשי ההוספיס כבר אמרו — זה עניין של שעות. אמיר רצה לבכות, אבל הוא ידע שעכשיו אסור. לא לפני אבא. הוא הסתובב, יצא מהחדר וחיפש את פז.
פז היה חתול. זקן, עיוור כמעט לגמרי, עם פרווה שפעם הייתה ג'ינג'ית בוהקת ועכשיו — דהתה ללבן מלוכלך. הוא היה השעון המעורר של יוסף, הכרית החמה בלילות, וארבע עשרה שנים של מבט ירוק־אפרפר שהתעמעם עם הגיל. גם כשיוסף הפסיק לצאת מהבית, פז נשאר. בלי מילים. תמיד קרוב.
אמיר מצא אותו מתחת לספה בסלון. פז נראה מבוהל — אולי בגלל הריחות של הזרים בבית, אולי בגלל הדממה שהשתנתה.
— בוא, פז, בוא, יא חתול זקן שלי, — אמיר התכופף והושיט יד. — אבא רוצה להיפרד. תעשה לי טובה, בוא רגע.
פז לא זז. ואז, לאט, כמו זחל, זחל החוצה. אמיר הרים אותו בעדינות, צמוד לחזה, והרגיש איך הלב של החתול דופק בקצב לא סדיר.
בחדר השינה, יוסף כבר בקושי הצליח לפקוח עיניים. אצבעותיו רעדו על השמיכה, שפתיו נעו בתפילה חרישית. אמיר הניח את פז על המיטה ליד הכרית, בזהירות של מי שמניח תינוק בפעם הראשונה.
— תיפרד ממנו, פז, — הלחש של אמיר נשבר. — אבא, הנה פז.
אבל לחתול לא היה צורך בהסברים. הוא זקף אוזניים, קלט את החום של יוסף, והתחיל לצעוד באיטיות על המצעים, מועד קלות, עד שהגיע לפנים המוכרות. בלי לראות, הוא מצא את המקום. התכרבל לכדור קטן, בדיוק מול הלחי.
— פז… — נשף יוסף בקול בקושי נשמע, — אה… פז שלי…
החתול קירב את אפו ונגע בשפתיים של יוסף. הוא ניסה ללכוד כל פירור של חום, כל שארית נשימה. ומעיניו העכורות זלגו דמעות. אמיתיות. כמו בן אדם.
אמיר עמד ליד המיטה, המום. הוא ראה איך יוסף, בשארית כוחותיו, הרים יד רועדת והניח אותה על הפרווה העדינה. אצבעותיו לא זזו, אבל פז הרגיש הכול.
— תודה… — לחש יוסף, — על הכול…
היד קפאה. אמיר החזיק את הנשימה. ויוסף כבר לא היה.
בחדר השתררה דממה מוחלטת. נשימות של אמיר, טיפטוף עדין של גשם בתוך המרזב בחוץ, ורעם עמום ממטוס שעבר בשמיים. הדקות הפכו לשעות, ואף אחד לא ספר.
פז לא זז. הוא נשאר צמוד, ראשו הקטן שעון אל פניו של יוסף, וגרגור חרישי עלה מגרונו — לא גרגור של פינוק, יותר כמו זמזום של לוויה. כמו ניסיון להחזיר את החיים בחזרה.
אמיר התיישב על קצה המיטה. דמעות שטפו את פניו, אבל הוא לא ניגב. הוא התכופף והניח את כף ידו על אצבעותיו הדקות והקרות של אביו.
— אבא… — קרא בלחש, — אני פה. פז פה. לא לבד…
החתול הרים את ראשו. הוא פלט יללה שקטה — כמו קינה, כמו תחינה. "תחזור". אחרי רגע, הוא שוב התכרבל, והפעם ליקק בעדינות את העפעפיים הסגורים. ואז, שוב, גרגור חלש. כאילו ניסה לספוג את הקור שכבר אי אפשר היה לעצור.
הלילה עבר. אמיר לא הצליח לזוז. פז נשאר. שומר.
עם אור ראשון, אמיר הבין שצריך לעשות משהו. הוא הושיט ידיים, הרים את החתול בזהירות, מנסה להפריד אותו. פז לא התנגד. הוא היה כבד יותר ממה שזכר. אמיר לחץ אותו אל החזה, דמעות טריות ניגרות.
ואז, בתוך החיבוק, פז נשם נשימה עמוקה. קצרה. הוא תחב את אפו הרטוב בין אצבעותיו של אמיר, נשף אוויר חם אחרון — וחדל.
הוא סיים. עד הסוף. בשביל יוסף.
