חזרתי הביתה באחת־עשרה בלילה, אחרי משמרת כפולה במחלקה הכירורגית. הרגליים זמזמו, הגב כאב, וכל מה שרציתי זה להוריד את הקלוקסים ולשטוף את הפנים. המזגן בחדר המדרגות לא עבד, והלחות של אוגוסט דבקה לי לעור כמו בד דק.
הדלת נפתחה, ומשהו באוויר הרגיש לא נכון. האור במטבח היה דלוק, למרות שדני אף פעם לא השאיר אותו בוער. הרדיו המקרקר בסלון—התחנה הצבאית שהוא שונא—שתק.
הוא ישב ליד השולחן הקטן, שעון על כיסא הפלסטיק הלבן, לבוש בחולצת פשתן חדשה. אצבעותיו תופפו על הפורמייקה. הזקן היה גזוז למשעי, הריח של האפטר שייב שלו מילא את החדר—הבושם היקר שקנה לעצמו בשבוע שעבר. פתאום נזכרתי שמחר יום ההולדת שלי. ארבעים ותשע.
"אירית, בואי," הוא אמר, והטון היה שטוח, כזה שמשתמשים בו כדי להודיע על פיטורים.
צעדתי פנימה, נשענתי על משקוף הדלת.
"מה קרה?"
"אני עוזב." הוא משך באפו, אפילו לא הרים את העיניים. "הכרתי מישהי. קוראים לה מאיה."
שתקתי. הרגשתי את הטיח הקר מאחוריי דרך הכותנה הדקה של החולצה.
"היא בת עשרים ושש," המשיך דני, "ולימדה אותי משהו שלא הבנתי הרבה זמן. החיים קצרים מדי."
"וזהו? ככה?"
הוא הרים את מבטו, ומה שראיתי שם זעזע אותי הרבה יותר מהמילים. לא הייתה שם אשמה. לא צער. רק מין גירוי קל, כמו מישהו שצריך להסביר דבר מובן מאליו בפעם השלישית.
"תראי, אירית. את חומר מוצה. כמו סיר ישן שבישל יותר מדי מרקים. מאיה רעננה, צעירה, איתה אני מרגיש שוב גבר."
הוא קם, החליק את קפל מכנסי הפשתן.
"הדירה—טוב, את יודעת שהיא רשומה על שם אמא שלי. אני נותן לך שבוע לפנות את הדברים. קחי מה ששלך, תמצאי איזו דירה קטנה. את אחות במחלקה כירורגית, תסתדרי."
הוא יצא בלי להביט לאחור. דלת הכניסה נטרקה, והטרק הזה הדהד בי כמה דקות, כמו אפטר שוק של רעידת אדמה.
עמדתי שם, באמצע המטבח. יד שמאל עדיין אחזה את מפתחות הרכב, יד ימין הייתה קפוצה לאגרוף בתוך הכיס. השעון מעל המקרר—השעון השווייצרי שקנינו בציריך לפני חמש־עשרה שנה, טיפשי ככל שזה נשמע—תיקתק.
חומר מוצה. סיר ישן.
ניגשתי לכיור, פתחתי את הברז, שטפתי ידיים במים פושרים. לא בכיתי. הדמעות הגיעו אחר כך, לפנות בוקר, כשישבתי על הרצפה באמבטיה הקטנה, נושכת מגבת כדי לא להעיר את השכן ממול. אבל כרגע, בתוך תוכי, משהו התחיל להידחס, כמו קפיץ מתכתי שמחכה להשתחרר.
למחרת בבוקר קמתי מוקדם, חרשתי את העיר. לקחתי אוטובוס אגד ישן לרחוב השלום—בקו 18, אני זוכרת את המספר כי איזו ילדה קטנה ישבה מאחוריי ושרה שיר של להקת "כוורת". הדירה שמצאתי במודעות הייתה בקומה רביעית בלי מעלית, בשכונת יד אליהו המתקלפת.
סוכנת הנדל"ן, בחורה צעירה שקראו לה מיטל, פתחה את הדלת וזזה הצידה. "תראי, יש פה פוטנציאל."
נכנסתי. ארבעים ושניים מטרים רבועים של חיים קטנים. במטבחון עמד כיריים של "כריסטל" ישן, מקרר "אמקור" מזמזם, על החלון נתלתה תריס גלילה חלוד למחצה. בפינת החדר ניצב ארון קיר בגוון דובדבן דהוי, ספה עם קפיצים בולטים, ושטיח שאפשר לנחש שפעם היה בז'.
בחדר האמבטיה—מראה סדוקה בקצה, ברז נוטף, וריח של כלור ואקונומיקה של פעם.
"קחי יומיים לחשוב," אמרה מיטל, מעבירה משקל מרגל לרגל.
הסתכלתי מהחלון. למטה, בין שני בניינים, צמח עץ שקמה זקן. על הענף התחתון ישבה ציפור שחורה, והיא שרה. בלב אוגוסט הלוהט, בתוך כל הבלגן.
"אני לוקחת," אמרתי. "תכיני חוזה."
שילמתי על שלושה חודשים מראש, לקחתי מפתח, ונסעתי בחזרה לדירה הישנה—שלו. ארזתי בשקיות: חלוקי עבודה, מכונת תפירה קטנה של "זינגר", קופסת נעליים מלאה בתצלומים משנות השמונים, ספרי רפואה. השארתי לו את כלי החרסינה שקיבלנו מהוריו לחתונה, השארתי את שולחן הקפה בסגנון כפרי שאמא שלו התעקשה לקנות. לא הייתי צריכה חפצים שמכרו לי סיפור שקרי.
לקחתי מונית, והנהג, בחור מבוגר שקראו לו סמי, שאל אותי לאן. אמרתי לו את הכתובת. הוא הביט במראה, ראה את הפנים שלי, והדליק רדיו בווליום נמוך. כל הדרך ליד אליהו התנגן יוסי בנאי, וזה היה בדיוק מה שהייתי צריכה.
בדירה החדשה, שעות מתות של ניקיון. הוצאתי דלי, חומץ, אקונומיקה, סמרטוט. שפשפתי את הרצפה עד שהבלטות הצהיבו מחדש. קרצפתי את האמבטיה, ניקיתי את הרווחים בין האריחים. האצבעות שלי היו אדומות וחרוכות מחומרי הניקוי, אבל לא הרגשתי כאב. הרגשתי שכל שפשוף מוריד עוד שכבה של "אנחנו", של "אולי", של "עשרים וארבע שנים".
בשתיים בלילה נפלתי על הספה. הכרית הריחה כמו גרניום של מישהו אחר. שכבתי בחושך, והרגשתי כאילו חלל החזה שלי מרופד בחצץ. אבל איפשהו בתוך החצץ, קטן וקשה, נבט זרע. לא ידעתי אז מה יצמח ממנו.
בבוקר, השמש דפקה בחלון. מסתבר שהדירה פונה מזרחה. קמתי, שתיתי קפה שחור מספל פח, והלכתי לחנות החומרי בניין. קניתי צבע לבן, שפכטל, רולר, צנצנת של אימפריאל לפרקט, ועציץ בזיליקום קטן. בבית, צבעתי את הקיר. פעם, פעמיים, שלוש שכבות. היד עבדה, הצבע כיסה את הכתמים הישנים. כשסיימתי, יצאתי למרפסת הקטנה, שתלתי את הבזיליקום בעציץ חרס, והשקיתי אותו.
אחר הצהריים התקשרתי לדני. "פיניתי," אמרתי, בלי שלום בהתחלה ובלי להתראות בסוף. "המפתח מתחת לשטיח."
"אירית, חכי—"
ניתקתי.
בערב חזרתי לעבודה. משמרת לילה. המחלקה הכירורגית של איכילוב קיבלה אותי בריח הרגיל של כלורהקסידין, תחבושות סטריליות, ואדי אלכוהול. האחות הראשית, גברת לוי, תפסה אותי במסדרון. "את חיוורת, מתוקה," אמרה. "רוצה יום חופש?"
"לא," עניתי. "אני צריכה את העבודה. היא המשענת שלי."
היא הנהנה. אחיות מבינות סודות כאלה. אתה נכנס לתוך קצב ההחלפה, החיטוי, צנתרים, אינפוזיות—הידיים זזות, והראש משתתק.
לקח לי שלושה שבועות להתחיל לנשום. ובדיוק אז פגשתי את מיקי.
זה קרה בחדר מיון. הביאו אלונקה עם בחור צעיר, אחרי תאונת אופנוע. הפרמדיק שהתלווה אליו, מיכאל, היה בסוף שנות החמישים לחייו, גבוה, רחב כתפיים, עיניים בצבע דבש, עם קמטי צחוק עמוקים סביבן. היה לו זיפי זקן מאפרור, ומשהו בתנועות הידיים שלו היה שקט ומדויק, כמו של מי שחי בשלום עם השתיקות של עצמו.
"תני לי לעזור להעביר," הוא אמר, והרים את הקצה השני של האלונקה. האצבעות שלו געו בשלי לשבריר שנייה.
"תודה. אירית."
"מיקי." הוא חייך, וזה היה חיוך שלא דרש כלום חזרה.
שבוע לאחר מכן נתקלנו שוב בקפיטריה. הוא ישב ליד החלון, ערבב קוטג' בצלחת חד פעמית. התיישבתי מולו, בלי שהזמין, בלי ששאלתי. פשוט הנחתי את המגש.
דיברנו על תורנויות, על מזג האוויר, על זה שהקפה בבית חולים תמיד טעים כמו בוץ. הוא היה אלמן, גיליתי. אשתו נפטרה לפני שש שנים מסרטן השחלות. הוא גידל בן לבד, והילד עכשיו סטודנט בבן־גוריון.
"לפעמים," הוא אמר, "אני חוזר הביתה, והדממה כל כך גדולה שאפשר לשמוע את האבק שוקע על הרהיטים."
שתקתי. ידעתי בדיוק על איזו דממה הוא מדבר.
מאז, מיקי התחיל להופיע. בהתחלה הקפיץ אותי הביתה באמבולנס הישן שלו, כשהוא במדים, סירנה דוממת. אחר כך הגיע עם הרכב הפרטי, מאזדה כסופה משנת 98, עם כיסויי מושבים במשבצות כחולות.
יום אחד סיפרתי לו על הברז הנוזל במטבח. למחרת הוא עמד על מפתן הדלת עם ארגז כלי עבודה. "תראי לי איפה האויב." פירק, ניקה את האטם, החליף גומייה, הרכיב מחדש. הברז הפסיק לבכות. הכנתי תה, פרסתי עוגת דבש שאפיתי אתמול, וישבנו על המרפסת הקטנה עם הבזיליקום. הוא דיבר על בנו, על הספרים שקרא, על אשתו המנוחה, אורה. אני סיפרתי על דני, בלי להתבייש.
"גם אני הייתי סיר ישן," אמרתי. "חומר מוצה."
הוא הניח את הספל, הביט בי ברוך.
"מי שאמר לך את זה, אירית, בחיים לא החזיק סיר בידיים. סיר ישן זה הדבר הכי אמין שיש."
הרגשתי גוש בגרון. בלעתי אותו עם לגימת תה.
בחורף, הוא עזר לי לצבוע את המסדרון. צבענו אותו בתכלת, ומיקי הרכיב מדפים צפים על הקיר. באביב, הוא הביא עציץ לבנדר, "לזוגיות של הבזיליקום," כדבריו. נסענו לים בחוף פלמחים, אכלנו פלאפל בסטנד של רמי, טיילנו בטיילת ריקה באמצע השבוע.
אף פעם לא דיברנו במילים גדולות. הוא לא הציע נישואים, אני לא ביקשתי. אבל בערבים הקרירים של מרץ, כשהייתי נרדמת על הספה מול הטלוויזיה, הייתי מתעוררת ומגלה שהשמיכה המשובצת שלו מכסה אותי.
ואז, בסוף מאי, הטלפון צלצל.
זאת הייתה גיסתו לשעבר של דני, שירלי, אישה טובה שבקושי דיברנו מאז הגירושים.
"אירית, תקשיבי. דני גמור."
"במה?"
"הבחורה, מאיה, זרקה אותו. לקחה לו את המכונית, לקחה הלוואה על שמו, והוא גילה שהיא בהריון—אבל לא ממנו. אמא שלו העיפה אותו מהדירה. הוא גר אצל חברים ברמת גן, נראה כמו ניצול שואה. בוכה כל היום."
הקשבתי. ציפור השחרור ששחררתי לפני חודשים פרשה כנפיים.
"ומה את רוצה שאני אעשה?"
"הוא רוצה לחזור אלייך, אירית. הוא לא מעז להתקשר."
"שירלי, תודי לו בשמי. תגידי לו שאני בסדר."
ניתקתי. הרגשתי… שום דבר. אולי הקלה. אולי גאווה קטנה, פרטית, שקטה. אבל בעיקר שום דבר. הלב שלי כבר לא היה כתובת למגוריו.
בספטמבר, יום הולדתי החמישים הגיע. מיקי ואני תכננו ערב זוגי שקט: סרט, אוכל ביתי, ואולי טיול קצר בשכונה. הוא הגיע עם זר חמניות, ענק, עטוף בנייר חום. בידו השנייה אחז קופסת קרטון כחולה.
"נו?" שאלתי.
"תפתחי."
בתוך הקופסה היה תליון זהב קטן, בצורת עלה של זית. פשוט, לא צעקני, עשוי בטוב טעם.
"זה מסמל שלום," הוא אמר. "את המקום הכי שליו שהכרתי."
עמדתי לנשק אותו על הלחי, והפעמון צלצל.
הסתכלנו אחד על השני. מיקי משך בכתפיו. ניגשתי לדלת, פתחתי.
שם, על המפתן, עמד דני.
הוא נראה כמו צל של עצמו. לחיים שקועות, חולצה מקומטת, עיניים אדומות. בזרועו אחז זר ורדים עלוב, עטוף בצלופן. הריח ממנו כמו מאבק ואדי בירה.
"אירית. אני מבקש סליחה."
הוא נשם עמוק, כמו אדם הטובע בסנטימטר מים.
"עשיתי טעות. טעות חיי. אני רוצה לחזור. אפשר… אפשר להתחיל מחדש?"
בטון שלו היה משהו מתחנן, כמעט ילדותי. לא הכרתי את דני כזה. האיש שהכרתי היה חותך, קר, ישיר. האיש שמולי היה שבר כלי.
"דני, תשמע," התחלתי, אבל לפני שהספקתי—מיקי יצא מהמטבח.
הוא עמד מאחוריי, כתף אל כתף. שתק. הוא הכיר את דני, כי לפני שנים, כשאמא של דני עברה התקף לב, מיקי היה הפרמדיק שהגיע. הם החליפו כמה מילים אז, במסדרון בית החולים.
דני זיהה אותו מיד. עיניו התרחבו.
"מיכאל?"
מיקי הניח יד על כתפי. משקל חם, יציב.
"דני," הוא אמר, בנימוס קר, חסר עוינות אבל גם חסר סימפתיה.
עמדנו ככה, שלושתנו, במסדרון הקטנטן שהדיף ריח של צבע טרי. השתיקה הייתה כבדה, חדה כמו תער. דני הביט בי, ואז במיקי, ואז שוב בי.
"אני… טעיתי," מלמל, זר הוורדים צונח באצבעותיו.
"כן," אמרתי.
הוא גלגל את המילה בפה, כמו מנסה לבלוע אבן. "אז… סופי?"
"סופי."
הוא פנה לאחור. נעלי הספורט החבוטות שלו חרקו על המדרגות. דלת הכניסה למטה נפתחה, נסגרה. דממה.
עמדתי במקום. מיקי הוריד את ידו מכתפי, לקח את כף ידי, והכניס אותה לכיס הז'קט שלו.
"בואי," אמר. "התה יתקרר."
חזרתי למטבח. ישבנו זה מול זו. ספל ביד, אדים חמים עולים. הוא לא שאל, אני לא הסברתי. בחוץ, צפירות מרוחקות, רחש מזגנים, צחוק של ילדים.
לגמתי. התה היה חם, מדויק, כמו שמיקי תמיד הכין: עם נענע טרייה ודבש.
הבטתי בפניו המחורצות, בעיניים הרגועות. כף ידו נחה על השולחן, באמצע הדרך בינינו. הנחתי את שלי על גב ידו.
"מיקי," אמרתי, "אני חושבת שאנחנו בסרט הנכון."
הוא חייך. לא חיוך רחב, לא דרמטי, רק סדק קטן בזווית הפה שדרכו נכנס אור. והאור הזה הספיק כדי לגרש את כל הצללים שהצטברו במסדרון.
מאז, במטבח הקטן שלי ביד אליהו, אנחנו שותים תה כל ערב. בשעה שבע. לפעמים עם עוגה, לפעמים בלי. ואם מישהו ישאל אותי מתי התחילו החיים האמיתיים שלי, אגיד: אחרי גיל חמישים. כשגיליתי שחומר מוצה, מסתבר, הוא הכי פורה.
