בניין המגורים בחיפה היה חדש, כמעט מבריק, אבל באוויר עמדה לחות כבדה של אוגוסט. יואב ירד במעלית כשבוני, ג׳ק-ראסל קטן ורועד, צמוד אליו. הדלת נפתחה אל הלובי הממוזג ומשם צעדו החוצה אל רחבת הכניסה. מיד נשמע קולה הצורם של אילנה, אחת משתי הפנסיונריות הקבועות על הספסל.
— תראי אותו שוב עם הפיטבול, רינה. בלי רצועה, בלי זמם. מה יהיה?
בוני קפא. הוא נצמד לרגלו של יואב, אוזניו לאחור. יואב הכיר את הפזמון. מאז שעבר לכאן, השתיים האלה הפכו את החיים של בוני לסיוט. הסיפור הזה התחיל כמעט חצי שנה קודם, בתוך מושבה ליד טבריה. יואב היה נשוי לעדי, ועדי היתה הבן-אדם שביקש את בוני במתנה. היא ראתה תמונות של ג׳ק-ראסלים באינסטגרם, סרטונים של כלבים אנרגטיים מתרוצצים בחוף הים, והחליטה שהיא חייבת אחד. יואב נסע עד למגדל העמק לקנות את הגור.
ביום שהביא אותו, עדי צווחה וקראה לו בוני, ומיהרה לצלם אותו לסלפי. אבל התמונה הזו נמחקה די מהר. בוני התגלה כסיוט מוחלט בעיניה: הוא פחד מטפטפות מים, מזמזם המזגן, ואפילו מג׳וקים. הוא ברח כשראה רצועה, נרתע מכל מכונית חולפת. "הוא לא כלב, הוא אסון מהלך", אמרה עדי לחברות שלה. היא הפסיקה לצאת איתו, ויואב לקח עליו בעלות. הוא האכיל, טייל, וניקה. עדי טיפלה בעצמה.
ארז, החבר הכי טוב של יואב, היה מגיע למרפסת לשתות איתו בירה ולצחוק על "הג׳וקים של בוני". יואב לא ידע אז שארז ועדי מתכתבים מאחורי הגב. הוא גילה במקרה, כשהטלפון של עדי נפל מהכורסה. עשרים הודעות עם לבבות. חצי שנה של שקרים. המריבה היתה קשה, צעקות, דברים עפו. בוני התחבא מאחורי ספריית הקיר, כל גופו רעד. יואב הרים אותו על הידיים ויצא החוצה לשבת על המדרגות, רחוק מהצרחות.
יומיים אחרי זה, עדי ארזה מזוודות. היא לא הביטה פעם אחת לעבר בוני, שישב על השטיח והביט בה. יואב שאל, "את לא לוקחת אותו?" והיא צחקקה, "ארז שונא כלבים. תדאג לזה. תן אותו למישהו, או שיזרוק אותו לרחוב. לי לא אכפת." הדלת נטרקה. בוני התחיל לרעוד, ויואב הרגיש את הרעידות האלה עוברות דרך כפות הרגליים שלו.
הצ׳ק מהחסכונות הגיע מהר. יואב מכר את המאזדה, את הטלוויזיה, חיסל חשבונות. הוא סגר את דירתם במושבה, העביר את השאריות למחסן, ומצא עבודה מרחוק. הוא רכש כרטיס לרכבת לחיפה, דירת חדר וחצי עם מרפסת קטנה. הוא לא רצה לראות את עדי במספרה, או את ארז מדווש באופניים ליד המכולת. הוא רצה להיעלם.
החודש הראשון במעלית היה גיהינום. בוני נכנס לדיכאון, סירב לאכול, עשה את צרכיו בפינת המטבח. יואב היה מוציא אותו החוצה על הידיים, עובר ליד הפנסיונריות שמיד מפטירות הערות. הן ראו ג׳ק-ראסל קטן, אבל בשבילן הוא היה אוכל־אדם. "פעם נשך את הרב שלי," אילנה היתה ממציאה. בוני היה קופא כמו אבן. יואב דיבר אליו כל הדרך, "אנחנו נשרוד את זה, שמע? אנחנו נבנה פה משהו חדש," אבל בלבו לא היה בטוח. בוני אהב את עדי. יואב ידע את זה. הכלב התגעגע לריח שלה. יואב עדיין שמר את מברשת השיער הישנה שלה במגירה, והיה נותן לבוני לרחרח אותה בלילות, רק שיירגע.
השינוי הגיע ביום שלישי, בשעה שתים עשרה בדיוק, כשהשמש הכתה חזק על אספלט הרחוב. יואב עמד ליד הספסל, בוני כרגיל רעד, והחתול השחור של רינה ישב על הגדר. אילנה שלפה מארז גלידה אישית וצעקה, "שימו זמם על הלברדור שלך! יש פה חתולים!" יואב נאנח. בדיוק אז, מהפינה מאחורי קיוסק השכונתי, התפרץ גבר עם דוברמן שרירי, בלי זמם. הדוברמן נבח, רץ קדימה, ויואב קלט שמשהו זז מתחת למכונית.
גור חתולים. אולי בן שישה שבועות, עם עיניים ענקיות וזנב מפוספס. הדוברמן קפץ קדימה. החתלתול מיהר אל העץ, אבל הרגליים שלו היו קצרות מדי. יואב צעק, הגבר צעק, אילנה ורינה צווחו.
ואז בוני עשה משהו שיואב אף פעם לא שכח.
הוא השתחרר מהיד. רועד כולו, הזיע מפחד, ועשה דהרה קצרה של שבעה מטרים. הוא התייצב ממש בין שיני הדוברמן לפרווה של החתול. הוא נעמד, ועל אף גודלו המגוחך, הוא הוציא נביחה. לא נביחת ג׳ק-ראסל רגילה, אלא צרידות פראית, מתמשכת, כמו אזעקה. הדוברמן קפא. הוא הסתכל למטה כאילו גילה נמלה עם מגפון. אילנה הפילה את הגלידה. חתולה של רינה קפץ על כתפה. יואב רץ, אבל המרחק הרגיש כמו חוף ים. בוני המשיך לנבוח, וניסה לכסות בגופו את החתלתול, ששכב שטוח על הבטון. הוא רעד, ייבב תוך כדי נביחות, אבל לא זז.
בעל הדוברמן הגיע ראשון. הוא תפס באלימות את הרצועה ומשך. "בוא לפה, טיפש. בוא!" הדוברמן פלט יללה ורץ. יואב אסף את בוני ביד אחת, הרגיש את לבו דופק כמו מברגה, וביד השנייה הרים את החתלתול. רינה החזיקה את לבה. "איך קוראים לזן הזה?" שאלה אילנה בקול חלש. יואב לא ענה. הוא פשוט מיהר לעבר הדלת, מתנשף.
במעלה המדרגות בוני ליקק את החתלתול על הראש.
הם עברו לגור יחד. יואב נתן לחתלתול שם: שוש. באותו לילה, הוא פרסם פוסט בקבוצת שכונת חיפה על חתלתול אבוד, ובבוקר קיבל הודעה. לי-רי, אישה בשנות השלושים המוקדמות, בחולצה מוכתמת בצבע, דפקה על הדלת.
— שלום, אני חושבת שמצאת את מיץ? — היא אמרה. — סבתא שלי אמרה שהכלב שלך, איך קוראים לו, עשה בלאגן בחצר. שוש שלי?
יואב פתח את הדלת. בוני הביט ממרחק, רועד, עם שוש בזרועותיו (הוא גידל אותה כאילו היתה אחות קטנה). לי-רי ראתה אותם. היא חייכה.
היא נשארה לקפה. גם למחרת. בשלישית הביאה עוגת סולת. חודשיים לאחר מכן, עברה לגור איתם. הבוקר הראשון שקמו ארבעתם יחד, בוני לא רעד. הוא ישב על אדן החלון, השפופרת של המזגן טפטפה מים בדיוק ליד רגלו, והוא לא נרתע. הוא בחן את הטיפות, הרחרח, וכששוש קפצה על גבו, הוא הוציא נביחה שמחה. יואב שפשף את עיניו. אורז לארוחת בוקר נפל על הרצפה.
מאחוריהם, במרפסת הקטנה, לי-רי השקתה בזיליקום. היא שמעה את הנביחה, חייכה, והמשיכה למזוג מים.
החום של אוגוסט הכה על החלון, אבל בפנים היה קריר. יואב פתח חלון קטן, ומבלי לומר מילה, הרשה לבוני לראות את הנוף החדש.
