Lewis Simmons
הבוקר התחיל כמו כל בוקר אחרון. השעה הייתה ארבע וחצי לפנות בוקר, והגשם תופף על התריסים של הדירה הקטנה שלי בקומה השלישית. רק שאני לא הצלחתי לקום. הגוף
בחיים לא חשדתי שזאת היא. חשבתי שזאת סתם אישה מבוגרת שגרה לבד, רבועה וסגורה כמו הדלת שלה. עשרים שנה גרנו אחת ליד השנייה, ובקושי החלפנו עשר מילים. בוקר
אורלי נכנסה הביתה אחרי משמרת כפולה במרפאה. הגב שלה בער, הרגליים התנפחו, וכל מה שהיא רצתה זה מקלחת חמה ולישון. אבל ברגע שראתה את יואב יושב בסלון עם
המוסך בקריות הריח כמו כל מוסך ישראלי בחודש אוגוסט – שמן מנועים, זיעה ואבק מדברי שחדר דרך החלונות הפתוחים לרווחה. לירז עמדה ליד הפיאט פונטו הוותיקה שלה ושמעה
השקית נייר הייתה ביד שלי, ובתוכה הסנדוויץ' עם טונה ומלפפון חמוץ – בדיוק כמו שהוא אוהב מכיתה א׳. הרגליים שלי נעשו כמו צמר גפן. יונתן אפילו לא הסתכל
ריח של עוף צלוי בתנור בדרך כלל מילא את הבית של רותי בבאר שבע בתחושה חמימה ונעימה. אבל ביום שישי בערב ההוא, האוויר היה דחוס ומעיק. יעל ישבה
דליה הבינה שהבת שלה באמת עוזבת כשראתה את הספל הסדוק עטוף בנייר דבק. נועה תמיד התייחסה לחפצים באדישות – הייתה שותה מכל כוס, שוברת צלחות ולא מתנצלת, חיה
בגיל 75 כבר האמנתי שאני יודע בדיוק מה נשאר לי בחיים. עיתון על הבוקר, קפה שחור במרפסת, ושתיקה שמתחילה להישמע כמו חבר ותיק. רחל, השכנה ממול, דפקה אצלי
אף אחד לא הגיע לבקר אותו. שבועיים שלמים בדיוק – מאז שהגיע למיון עם כאבים בחזה – שמואל שכב שם לבד. על השידה ליד המיטה לא עמד שום
— ולמה שרק לך יהיו מפתחות לבית? אנחנו הרי משפחה! — צעקה חמותי, כאילו המילה “משפחה” היא מפתח קסם שפותח כל שער. יעל עמדה על המרפסת של הבית