דליה הבינה שהבת שלה באמת עוזבת כשראתה את הספל הסדוק עטוף בנייר דבק. נועה תמיד התייחסה לחפצים באדישות – הייתה שותה מכל כוס, שוברת צלחות ולא מתנצלת, חיה עם רהיטים זמניים שנים. הפעם כל פריט הונח בקופסה עם שיכבה של בועות פלסטיק. אפילו הפוסטר הישן של "הביטלס" גולגל בקפידה. הקופסאות מילאו את כל חדר המגורים ברחובות, ודליה עמדה ביניהן כמו בענן.
נועה עברה לחיפה. אחרי שנים של עבודות זמניות היא קיבלה משרה במעבדת מחקר בטכניון, מצאה דירה ליד הכרמל, ונראתה כאילו היא מחכה לרגע הזה מגיל עשרים. דליה, מורה לביולוגיה בגמלאות, הבינה שמותר לבת שלושים וארבע לעבור לעיר אחרת. רק שההבנה לא מנעה ממנה לבדוק כל חצי שעה אם נועה לקחה את מטריית המתקפלת, איפה המסמכים הרפואיים, ולמה קופסת התרופות מונחת ליד נעלי הספורט.
היא הגיעה עם צנצנת עוגיות תמרים ושקית ניילון עם מפתחות גיבוי, תדפיס של תחזית מזג האוויר בחיפה לשבועיים הקרובים, והערכה מאוחדת של כל המרפאות בסביבת הדירה. נועה הודתה, ואז ענתה קצרות, ואז ביקשה ממנה פשוט לשבת בצד.
דליה התיישבה על מזוודה חצי סגורה. השקט היה קשה לה כמו מסמר. היא הביטה בבת שלה סוגרת קופסה אחרונה וחשבה על כל השגיאות: ספרי המחקר נדחסו בצפיפות, המנורת שולחן נדחפה ליד המגבות בלי הגנה, ועל הקופסה עם כלי המטבח לא היה רשום "שביר".
– תתקשרי כל ערב? שאלה דליה.
נועה לא הרימה את הראש מיד. אמרה שתתקשר, אבל לא כל ערב. בעבודה החדשה אולי יידרשו שעות נוספות, והיא צריכה להתרגל, להכיר אנשים, ללמוד את העיר. דליה שמעה רשימה של דברים שבתוכה התפרשה כהפרעה.
בתחנת הרכבת היא בדקה את כרטיס הנסיעה שלוש פעמים. שאלה את הקופאית אם הקרון הממוזג מספיק. ביקשה מנועה לא לשתות קפה מהמכונה האוטומטית, כאילו היא נוסעת לאיזו מדינה עוינת. לפני העלייה לרכבת נועה חיבקה אותה ולחשה שהיא רוצה לבקש משהו אחד.
חודש בלי ביקורים פתאומיים. בלי טלפונים חמש פעמים ביום. בלי לבדוק דרך הקולגות, בעל הדירה, או החברות המשותפות. אם תזדקק לעזרה, נועה תרים טלפון בעצמה.
דליה לקחה צעד אחורה.
– אני מפריעה לך?
נועה עצמה עיניים. כנראה שהמשפט הזה בדיוק היה הפחד שלה. היא הסבירה שאמא לא מפריעה, היא כובשת את כל המרחב מראש. נועה לא מספיקה להבין האם קשה לה או לא, כי דליה כבר מציעה פתרון. הרכבת יצאה כעבור ארבע דקות. הן נפרדו במתיחות.
בבית, דליה גילתה שהדירה לא נעשתה שקטה יותר – היא נעשתה מיותרת. נועה גרה בנפרד, אבל רק במרחק נסיעה קצרה. תמיד יכלה לקפוץ עם מרק, להחזיר מעיל מהניקוי, לשבת ולבחור וילונות ביחד. הבת שלה הייתה מתקשרת בדרך מהעבודה, מבקשת לבדוק חוזה שכירות, מתלוננת על שכנים. דליה חיה לבד, אבל מעולם לא הרגישה בודדה: היום שלה היה עמוס בחיים של מישהי אחרת.
עכשיו במכשיר הטלפון ישב תנאי באורך חודש.
היום הראשון עבר בקלות. היא שלחה הודעה: "הגעת בשלום?" נועה ענתה "כן". דליה כתבה: "תתקשרי כשתהיי פנויה". השיחה לא הגיעה.
ביום השני חזו גשם בחיפה. דליה פתחה את האפליקציה, ראתה רוחות חזקות, וכבר הקישה את המספר של נועה. ניתקה לפני הצלצול. המטרייה הייתה אצל נועה, היא בעצמה דחפה אותה לתא הצד של התיק.
ביום השלישי דליה ראתה באינטרנט הודעה על תקלת מים בשכונת נווה שאנן. האזור לא היה בדיוק של נועה, אבל היה קרוב. היא חייגה למוקד העירוני של חיפה, הציגה את עצמה בתור דיירת פוטנציאלית ששוקלת לשכור דירה ברחוב, ושאלה אם יש זרימת מים. כשהפקיד ביקש מספר בניין, היא ניתקה. התביישה, אבל לא מספיק. רק עד כדי כך שלא סיפרה על זה לאף אחת.
נועה התקשרה ביום ראשון. קולה היה ערני, סיפרה על העבודה, על נוף המפרץ מהמעבדה, על טעות בניווט לסופרמרקט שהסתיימה במאפייה קטנה עם בורקס תרד מעולה. דליה חיכתה לבקשה. הבת שלה הייתה צריכה להתלונן על הבוס, על הקור בדירה, על הארונות הקטנים. לא הגיעה שום תלונה.
דליה איתרה בעיות בעצמה. שאלה איך נועה עדיין לא הזמינה חשמלאי לבדוק את השקעים. הזכירה לה לעדכן כתובת בקופת חולים. ייעצה לא לחייך יותר מדי למנהל הישיר, כדי שלא ינצלו את הנחמדות שלה. השתררה שתיקה בטלפון.
– אמא, את שוב, אמרה נועה.
את שתי המילים האלה דליה שמעה שנים, ותמיד חשבה שהן לא הוגנות. "שוב" הפך את הדאגה שלה לפגם. היא סיימה את השיחה בנימה קרה ויומיים לא מיהרה להגיב להודעות, כדי שנֹועה תרגיש איך זה בלי אמא. נועה, כנראה, לא הרגישה. היא שלחה תמונות: שולחן העבודה, הטיילת בחוף הכרמל, חתול רחוב ליד הבניין. בתמונה אחת עמדה מדף שהרכיבה בעצמה. קצת עקום, צד אחד נמוך בכמה סנטימטרים. דליה הגדילה את התמונה. רצתה לכתוב שהקידוח בקיר כנראה לא מספיק חזק ושהמדף עומד לקרוס. היא ניסחה הודעה שלוש פעמים, מחקה. בלילה חלמה שהמדף באמת נופל על נועה. בבוקר היא שלחה קישור לדיבלים איכותיים באתר לשיפוצים. נועה הגיבה באימוג'י לב. לא קנתה כלום.
שבוע מאוחר יותר דליה נפגשה עם ידידה, שושי, בבית קפה במרכז רחובות. סיפרה על המעבר כאילו נועה ברחה והפקירה אותה. שושי בחשה את האספרסו ושאלה במה דליה מתכוונת לעסוק עכשיו. השאלה צרמה. דליה פרשה מהוראה לפני שלוש שנים. בהתחלה עזרה לנועה עם שיפוץ הדירה, אחר כך בחיפוש עבודה, אחר כך טיפלה בחתולה שלה בזמן החלמה מניתוח. החתולה נשארה עם האקס, השיפוץ נגמר, העבודה נמצאה. לדליה היו ספרים, גינה קהילתית, שכנות, טלוויזיה. אבל שום דבר לא נזקק לה בדחיפות.
– אנוח, היא אמרה.
שושי צחקה והזכירה שדליה "נחה" כבר שלוש שנים, רק בצורה סופר-אינטנסיבית. הן רבו קלות. דליה קמה מוקדם, ובמכולת בדרך הביתה קנתה את המצרכים שנועה אוהבת: יוגורט עיזים, לחם כוסמין, תפוחים ירוקים. רק בקופה הבינה שהבת שלה נמצאת בעיר אחרת. אכלה את היוגורט לבד. היה חמוץ בטירוף.
ביום העשירי צלצל בעל הדירה של נועה. דליה השאירה לו את המספר שלה כשנחתם החוזה וביקשה לעדכן אותה בכל בעיה. האיש סיפר שהשכנים מלמטה התלוננו על נזילה מהאמבטיה. נועה כבר טיפלה, טכנאי בא, הכול תוקן, אבל היה תשלום קטן. דליה חשה אימה וניצחון גם יחד. הנה. הבת שלה לא התמודדה. כסף ירד לטמיון, שכנים כועסים, ואמא מגלה אחרונה.
היא חייגה לנועה והתחילה לדבר לפני שלום. למה לא התקשרת? איזה טכנאי? יש חשבונית? מי בדק את העלות? נועה הרגיעה: התברר שהצינור של מכונת הכביסה התיישן, בעל הדירה החזיר את הכסף, לשכנים לא נגרם נזק. כל הסיפור ארך שעתיים.
– הסתדרתי, אמא, אמרה נועה. – לא מושלם, אבל הסתדרתי.
דליה ענתה שהעניין הוא לא מסוגלות, אלא אמון. נועה שאלה בשקט למה אמון תמיד פירושו דיווח לאמא. השיחה התנתקה.
דליה ישבה במטבח ומולה מחברת כרוכה בעור חום, שבה רשמה המון מידע חיוני: מספרי טלפון של רופאים, תוקף ביטוח, תאריכים של בדיקות תקופתיות. בעמוד הראשון, עוד מימי התיכון, היה דבוק פתק עם רשימת מאכלים שנועה רגישה אליהם. דליה דפדפה ולפתע ראתה לא אהבה, אלא מערכת בקרה משומנת. כל מספר היה מועיל. כל עצה יכלה להועיל. וכל המערכת ביחד לא השאירה לבת שלה מקום לטעות בלי עדה.
התובנה לא הפכה את דליה לחכמה יותר. היא נעלבה עוד יותר. יומיים לא התקשרה. ביום השלישי חיכתה להתנצלות. ביום החמישי החליטה שנועה כפוית טובה. ביום השישי ארזה תיק: שניצלים ביתיים, גרביים טרמיים, צינור גמיש חדש למכונת כביסה, ותיקיית מסמכים. קנתה כרטיס לרכבת הבוקר לחיפה. אף אחד לא אוסר על אמא לבקר, חשבה. רק לראות שהכול בסדר, לחייך בפתח הדלת, להרגיע.
היא הגיעה לתחנת הרכבת ברחובות מוקדם. צפצופי הרמקולים, מסכי הזמנים, אנשים עם מזוודות. כולם נסעו לילדים, להורים, לעבודה. איש לא היה צריך אישור כדי לאהוב את הקרובים שלו. הכריזו על העלייה לרכבת. דליה קמה, התיק בין רגליה, הלב מפרפר. ואז עלתה בדמיונה דמותה של נועה, כשהיא תפתח את הדלת. לא שמחה, גם לא כעס. עייפות. אותה עייפות שראתה בתחנה כשנועה ביקשה חודש אחד. נוערה לעמוד. הרכבת חיכתה. אנשים עקפו אותה בעצבים קלים. הכרטיסן הרים שלט. מישהו מאחור מלמל "תזוזי, גברת".
היא לא עלתה. חזרה לספסל, פתחה את התיק. ריח השניצלים עלה באף. הצינור החדש שכב למעלה, הוכחה לבעיה שנפתרה בלעדיה. לא בכתה בגלל שהבת עזבה. בכתה בגלל משהו אחר: נועה ביקשה שנים את הזכות לחיות, ואמא שלה שמעה בקשה לזרוק אותה.
דליה שבה הביתה. את השניצלים נתנה לשכנה מקומה שלישית שנכדיה באו לבקר. הצינור החזירה לחנות. הכרטיס זרקה, בלי לצלם, בלי לספר לאף אחד על הוויתור האדיר.
בשבועות שנותרו מהחודש היא עשתה מעשים מוזרים: נרשמה לחוג שחייה למבוגרים, למרות שחששה מהמראה שלה בכובע ים. הלכה למועדון קוראים בספרייה הקהילתית, וישבה שעה שלמה בלי להציע למנחה שיפורים. התנדבה לעזור לשושי לברור תמונות ישנות, וקמה דקה אחרי שסיימו, בלי להמציא משימה חדשה. החיים לא התמלאו בבת אחת. בעיקר היה לה משעמם. לפעמים ישבה עם הטלפון והרגישה כמו מכשיר ששכחו לנתק אותו מהחשמל.
נועה כתבה. דליה ענתה בקצרה, לא כעונש – למדה לא להוסיף הנחיה בכל שורה. בדיוק כשחלף החודש, נועה התקשרה בערב. דליה ראתה את השם על הצג, נתנה לשלושה צלצולים לחלוף. נועה סיפרה שעברה את תקופת הניסיון, שמנהל המעבדה הציע לה להוביל פרויקט קטן, ושהמדף העקום עוד לא נפל, אבל בשבת היא תלך לקנות תושבות חדשות. דליה הקשיבה. העצות דחפו מבפנים, מוכנות לזנק: איזה חנות, איך לדבר על שכר, דיבל בטון. היא אפילו הצמידה כף יד לפה. נועה שתקה רגע, ואז שאלה: "אמא, מה איתך?"
דליה יכלה לספר שכמעט נסעה בלי הזמנה. יכלה להפוך את הוויתור להקרבה ולזכות בתודה. אבל אז החודש שוב היה נהיה סיפור על מה שהאמא עשתה בשביל הבת. היא סיפרה על השחייה. על זה שכובע הים נראה גרוע על כולם באותה מידה. על מועדון הקוראים, ועל מישהי שמקשרת את עגנון עם מישקה והתבלבלה לגמרי, אבל מדברת בביטחון מהפנט. נועה צחקה.
– התגעגעתי, אמא.
דליה עצמה עיניים. היא חיכתה למילים האלה, אבל עכשיו הן לא סימנו ניצחון. אפשר להתגעגע למישהו בלי לתת לו לנהל לך את החיים.
– גם אני התגעגעתי, היא ענתה.
נועה שאלה אם תוכל לבוא בשבת הבאה. לא כי קרתה צרה. פשוט בא לה הביתה.
דליה הביטה בסלון. דחף מוכר התעורר – לקנות מצרכים, לשטוף חלונות, להכין רשימת מטלות. היא עצרה את התנועה.
– בואי, אמרה. – מה נעשה, נחליט ביחד.
אחרי השיחה דליה לא הכינה תפריט. זה היה קשה יותר מאשר לוותר על הנסיעה.
