בריחה הביתה

באחד־עשר בלילה, רינה ישבה במטבח של אחותה אורית בפעם התשיעית ברציפות. הספל החמישי של תה עם נענע כבר התקריר לגמרי. היא לא הצליחה להוריד מהראש משפט אחד, שנזרק לה בפרוזדור של בית משפט השלום באשדוד. ״את הכלב אני לא מחזיר.״

אורית פרסה עוגת שמרים, הניחה צלחת מול אחותה.

– תאכלי משהו.

– לא רעבה.

– ברור שלא. את נראית כמו צל של עצמך.

רינה משכה בכתפיה. היא לא בכתה. היא לא בכתה כבר חודשיים, מאז שאמירם, הבעל שלה במשך עשרים וחמש שנה, הודיע לה באחד הערבים, ברוגע משרדי כמעט, על יואב. יואב ההוא מהמחלקה המשפטית. בן שלושים ושתיים. עם חיוך תמידי והליכון חשמלי שהוא מקפל במשרד.

היא קמה, ארזה מזוודה אחת, השאירה מפתחות על השידה במבואה, ויצאה. בלי סצנה. בלי צעקות. היא השאירה הכול: את הדירה ברמת השרון, את הרכב, את העתיד שתכננו. הכול חוץ ממופלט.

מופלט היה שלה. היא מצאה אותו לפני שש שנים בשולי כביש 6, על הירידה לכיוון קריית גת. גור מעורב, בצבע חול, עם אף ורוד וזנב שרק התחיל להתפתל. הוא היה בקופסת קרטון של ביצים, מתחת לשיח צבר, רטוב לגמרי. היא עצרה את הרכב, ירדה, והרימה אותו בשתי ידיים. אמירם ישב במושב הנוסע, הפטיר: ״שלי הוא לא יהיה.״

– שלי, היא ענתה לו אז. והוא אכן היה שלה.

את השבוע הראשון היא לא קמה מהרצפה ליד הכרית שלו. היא האכילה אותו מבקבוק תינוקות כל שעתיים, עם תחליף חלב מיוחד שהווטרינרית המליצה עליו. בלילה השלישי, כשהוא סוף-סוף פקח עיניים ונגס לה באצבע, היא הבינה שהיא לא לבד יותר.

עכשיו, שישה שבועות אחרי הגירושים, אמירם החליט שמופלט שייך לו. לא מאהבה. מרוע. היא ראתה את זה בעיניים שלו שם, במסדרון, ליד לוח המודעות. היא ויתרה על הכול בקלות רבה מדי, והוא פשוט לא עיכל את זה. ומה שהכי כאב לו זה שהיא לקחה איתה את השקט. אז הוא לקח ממנה את הכלב.

הוא בא עם מסמכים מבית החולים הווטרינרי, הראה שהכלב רשום על שמו. ״יש לך הוכחה? אין לך כלום,״ אמר חרישית, והפנה מבט לצד השני. רינה עמדה שם, עם התיק ביד, בלי מילים. היא הסתובבה ועזבה. מופלט נשאר איתו.

השיחה עם יעל, השכנה משכבר הימים, הגיעה ביום התשיעי. השעה הייתה כמעט חצות.

– רינה, תקשיבי לי טוב. – יעל נשמה עמוק. – מהדירה שלכם לשעבר, סליחה, מהדירה שלו, יש יללות בלילות. כבר שלושה ימים. יבבות דקות כאלה, כמו של תינוק שבוכה בשינה.

רינה קמה ממקומה, הדם עלה לראש.

– מה עם אמירם?

– לא ראיתי אותו יומיים. יואב עזב, ראיתי אותו עם מזוודה יורד במדרגות ביום שלישי. ומאז – רק הכלב שלך.

אורית, ששמעה הכול מהצד, תפסה אותה בכתף.

– אל תתקשרי אליו. הוא עשה לך את זה בכוונה. שיחנק.

– אני לא מתקשרת.

היא באמת לא התקשרה. היא לקחה טלפון, החזירה. לקחה, החזירה. ככה עד שלוש בלילה. היא לא חייגה.

למחרת בבוקר, בזמן שהיא קילפה גזרים למרק, הוא התקשר. על הצג ריצד השם ״אמירם״. היא ניגבה ידיים במגבת, לקחה נשימה.

– הלו.

– רינה. – הקול היה סדוק, זר. כאילו לא שתה מים חמישה ימים. וברקע, חלשושית, נשמעה יבבה דקה. יבבה שהיא הכירה עוד מהלידה השנייה שלה. – רינה, אני מבקש ממך.

– מה קרה.

הוא שתק. היא שמעה אותו בולע דמעות, גבר בן חמישים וחמש שמעולם לא אמר סליחה בקול רם.

– הוא בלעדייך לא אוכל. הווטרינר אמר שזו דיכאון. היא בכתה בטלפון. הוא שוכב בפתח הדלת, איפה שאת הורדת נעליים תמיד. על השטיחון. לא קם. חמישה ימים.

– ואתה?

– מה אני? יואב איננו. רינה, הכלב לא מזהה אותי. הוא מסתכל דרכי והולך. תגידי משהו.

רינה עמדה מול החלון. בחצר הקטנה של אורית פרחו כלניות מאוחרות. בפנים הכול היה שטוח ורגוע. היא ידעה מה היא צריכה לעשות.

– אני באה, היא אמרה. וניתקה.

אורית הביאה לה את המפתחות של הרכב. טויוטה לבנה, מודל 2018.

– קחי. הדלק מלא. ולא תחזרי לפה בלי מופלט.

רינה חיבקה אותה. לראשונה זה תשעה ימים, היא בכתה. דמעות שקטות, קצרות, על הכתף של אחותה. אורית טפחה לה על השכם. ״קדימה.״

היא נסעה מהר. כביש 6 היה פנוי, שמש של סוף פברואר הרביצה מהצד, צלליות של ברושים חתכו את האספלט. היא עברה את אותה ירידה, ליד קריית גת. במקום שבו הייתה אז קופסת הביצים, צמח עכשיו שיח קיקיון ענק. היא לא האטה.

בשכונה הישנה הכול נראה לה כמו תפאורה. הספסלים, הקשת בכניסה, הפח הירוק. שום דבר לא היה שלה יותר.

אמירם פתח את הדלת. הוא נראה רע. זיפים לבנים, חולצה מסריחה, האוויר מאחוריו דחוס מסיגריות. הוא זז מהדרך בלי מילה.

בכניסה, על השטיחון הצבעוני שקנו יחד בשוק בבאר שבע, שכב מופלט. אוזניים שמוטות, עיניים מזוגגות. כשהוא שמע את הצעד שלה, הוא לא זינק. הוא רק הרים ראש. לאט, בזהירות. האוזניים נזקפו לרגע.

רינה כרעה על הברכיים. לא קראה בשמו. פשוט הוציאה יד קדימה, פתחה את כף היד ליד אפו. מופלט הרחרח. הזנב נע פעם אחת. ועוד אחת. ואז, בקושי, על רגליים כושלות, הוא נעמד. הוא צעד אליה, צעד אחד, והניח לסת על הברך שלה. חם. יבש.

– בוא, מוֹפי, בוא, – היא לחשה אל תוך הפרווה שבין אוזניו. – בוא נלך.

מאחוריה אמירם החל למלמל משהו על טעויות, על סליחה, על לנסות שוב. היא אפילו לא הסתובבה, אבל קולו חתך את השתיקה.

– תראי, אני יודע… אני לא… – הוא גמגם, נחנק. – תני לי צ'אנס אחד. אני אתקן. אני אוותר על הכול. אני אחזיר לך את הכול.

היא שלפה את הרצועה מהקולב. קצת אבק ישן נשר ממנה. מופלט עמד, רועד קלות, אבל הזנב כבר נע שוב, לאט, ימינה-שמאלה.

– ואת הצעצוע תביא. הגזר.

אמירם מיהר פנימה, חזר אחרי דקה. גזר בד בלוי, עם חוטים מבצבצים, משקשק במגע. היא חטפה אותו מידו. ״בוא, מוֹפי.״

היא יצאה אל חדר המדרגות. אמירם עמד בסף, מחזיק את הדלת.

– רינה…

היא הסתובבה, הביטה בו. לא בבוז, לא ברחמים, סתם במבט שטוח, כמי שסיימה דיון. האיש הזה היה סיפור נעול. היא סגרה את הדלת. טריקה רכה, בלי רעש.

ברכב, מופלט נשכב על המושב הקדמי, הניח את הראש על הירך שלה. היא הרגישה צלעות מבעד לעור. רזה. גרוטאה.

– נוסעים הביתה, – היא אמרה, ויצאה מהחניה.

בכניסה לאשדוד, ליד תחנת דלק, היא קנתה פרגית מעושנת בנייר כסף, חמה. היא קרעה חתיכות בידיים, ממש בחניה. מופלט ליקק לאט, ואז התחיל לאכול, ברעבתנות של רעב. היא עמדה לצידו, מלטפת אותו על הצלעות, והדמעות זרמו. דמעות של שחרור. עוברי אורח הביטו בה לרגע, באשה הלא-צעירה הזו שלידה כלב פרוע והיא מאכילה אותו עוף בידיים חשופות. שום דבר מיוחד. קורה.

הן חזרו לבית של אורית עם רדת הערב. אורית יצאה למרפסת, יחפה בתוך קרוקס, עם שמיכת צמר על הכתפיים.

– נו, סוף-סוף.

מופלט רחרח את המפתן, עלה במדרגות באיטיות. אורית הושיטה לו חתיכת ביצה קשה מהיד. הוא לקח בעדינות, עם השפתיים, ואז ליקק לה ת׳אצבע.

אורית פרשה פוך ישן על הרצפה ליד הספה, בדיוק במקום שרינה ישנה. מופלט דרך עליו, הסתובב שלוש פעמים, ונפל. נשיפה עמוקה, ארוכה, כאילו נשף החוצה לא רק אוויר אלא את כל תשעת הימים האלה. הגזר הונח מתחת לסנטר, והכפה נחה עליו.

רינה ישבה על הרצפה לצידו. ליטפה אותו בין השכמות. חם. חי. נושם.

ומאוחר יותר בלילה, כשמופלט כבר חלם בכפות רוטטות, ציד ארנבות או בריחה הביתה, הטלפון רטט על השולחן. השם הופיע שוב. היא הביטה בצג. חמש שניות. עשר. ואז, באגודל רגוע, לחצה ״סירוב״.

הניחה את הטלפון הפוך. נשכבה לצד הגור הלברדורי-מעורב-שלה, זה שמעולם לא היה של מישהו אחר. בחוץ, הרוח נשבה בין הברושים. רגילה, יציבה, כאילו כלום לא השתנה.