אישה עם תיק בד מלא תרופות הגיעה למוסך שלי ביום רביעי אחר הצהריים, ואמרה "אני צריכה נסיכה" שלוש פעמים עד ששמתי לב שהיא כבר עומדת ליד שולחן העבודה.
קוראים לה מירה, בת ארבעים ושלוש, עיניים חומות עייפות וזוג מפתחות אוטו שמשתלשלות מידיה. הבת שלה חיכתה בחוץ בטנדר לבן שהותאם עם רמפה. על המושב לידה ישבה כיסא גלגלים חשמלי בצבע סגול מתכתי, עם פעמון קטן מכסף תלוי על המשענת.
"אני לא יודעת אם המועדון שלך עושה דברים כאלה," מירה התחילה, ושלפה ציור מקופל מהתיק. על הדף היה ציור של כרכרה כחולה כהה, עם כוכבים כסופים, כיסא גלגלים במרכז, ומאחור רמפה שנראתה כמו גשר מתרומם. לצד הכרכרה עמד אופנוען מזוקן, להבות יוצאות לו מהזרועות, ומפתח ברגים ענק ביד. מעליו היה כתוב "האביר נפתלי".
"הבת שלי פגשה אחד מהחבר'ה שלך בספרייה הציבורית. הוא אמר שאתה יכול לבנות הכול." מירה השפילה מבט.
מאחוריי, ארבעה־עשר אופנוענים הפסיקו לעבוד על האופנועים שלהם. ירון, האיש שבנו את השלדה, הוריד את מפתח הברגים. דליה, האישה היחידה במועדון, הסירה את משקפי המגן. מושיקו, שתמיד צוחק, השתעל לתוך היד.
"אמרתי שאתה יכול לבנות *כמעט* הכול," הוא מלמל.
לקחתי את הציור. הקיפולים היו כל כך עמוקים שהדף כמעט נקרע. באמצע ישבה ילדה על כיסא גלגלים סגול, לובשת שמלה כסופה, ובידה כתר מפלסטיק. הילדה קראה לעצמה "הנסיכה שירה".
הבנתי מיד למה מירה הגיעה. בחג העיר של פרדס חנה, בכל קיץ, בוחרים מבית הספר ילדה אחת להיות נסיכת הסיפורים. הכרכרה המסורתית היא קופסת עץ לבנה על שלדה של טרקטור ישן, עם מדרגות מעוקלות, דלת צרה וספסל קטיפה קבוע. אי־אפשר לסובב שם כיסא גלגלים חשמלי, אין נקודות עיגון, אין כניסה נגישה.
המארגנים אמרו למירה בהתחלה שמתנדבים ירים את שירה פנימה. שירה שקלה עשרים ותשעה קילו, אבל הכיסא שקל מאה ארבעים. הציעו להעביר אותה לספסל הקבוע ולאפסן את הכיסא בטנדר מאחורי הכרכרה.
"ומה יקרה אם אני צריכה לזוז?" שאלה שירה. "מה יקרה אם תהיה לי בעיה רפואית?"
שירה הבינה משהו שהמבוגרים פספסו. לשבת בלי הכיסא החשמלי יהפוך אותה ממשתתפת למטען. היא תיראה כלולה, אבל תאבד כל עצמאות אמיתית.
היא אמרה לא. בכתה בטנדר אחר־כך, כשאף אחד לא ראה. הוועדה בחרה ילדה אחרת.
מירה לא ביקשה שנילחם בהחלטה. היא שאלה אם נוכל לבנות כרכרה נגישה קטנה — כזו ששירה תוכל לנסוע בה בשכונה שלה, לעשות סיבוב קטן.
"היא אומרת שנסיכה צריכה עדים," אמרה מירה.
ככה ידעתי שאני בפנים.
שירה ישבה בכיסא הגלגלים הסגול וקראה ספר על מלכות ימי הביניים. שיער חום דק אסוף בקוקו. משקפיים כסופים עקומים קלות על האף.
"מאה ועשרה סנטימטר פנוי. יותר עדיף." היא לא הסתכלה עליי, רק על הכרכרה שעוד לא הייתה קיימת.
היא ידעה מידות של מעברים, רוחב דלתות, זוויות רמפות, מרווח סיבוב — כל דבר. שירה מדדה חצי מהילדות שלה: בתי מלון, כיתות, מדרכות, מסעדות, בתי קולנוע. היא ידעה על נגישות יותר מכל אדריכל שפגשתי.
"הרמפה צריכה להיראות כמו גשר מתרומם," אמרה, והצביעה על הקיר האחורי של הכרכרה. "כדי שאנשים לא יחשבו שרמפות זה דבר מכוער."
באותו רגע הפרויקט הפסיק להיות טובה. פרשתי דף חדש על מגש הכיסא שלה, והתחלנו לשרטט מידות ביחד.
הכרכרה תהיה על שלדת אלומיניום קלה, עם דפנות מחומר מרוכב. רמפה אחורית תתקפל כלפי מעלה, תינעל בצורה מושלמת. מערכת בלמים עצמאית תחובר לטרייק תיור שבניתי על בסיס הארלי. הרצפה תישאר נמוכה, הגג ניתן להסרה, והפתח רחב מספיק לחילוץ חירום.
"כחול חצות," היא פסקה. "כוכבים כסופים. סגול מבפנים."
היא לא רצתה כיסא קבוע. הכיסא החשמלי שלה יוצב במרכז, מעוגן בארבע נקודות, עם חגורת ביטחון שהיא יכולה לשחרר לבד ברגע שהכרכרה נעצרה. היא תיגע בפעמון, והגשר המתרומם ייפתח בפקודה שלה.
שירה לחצה על הפעמון הקטן מכיסא. "אם מישהו אחר שולט," היא אמרה, "זאת הכרכרה שלו, לא שלי."
הנהנתי. "סבבה. הנסיכה שולטת בגשר."
לפני שמירה הלכה, היא הוציאה מהתיק שטר של עשרים שקלים. שאלה מה העלות. הסתכלתי סביב — ירון כבר רשם שמות על הלוח. דליה עשתה חישוב של צבע. מושיקו חיפש באינטרנט תקנות בלמים לקרוואנים נגישים.
"עשרים שקל," אמרתי. "שקל אחד מכל רוכב. עוזר לשמור על הסדר."
מירה מצמצה. "זה לא יכול להיות."
שירה פתחה את התיק הקטן על הכיסא, שלפה מטבע של עשרה שקלים מעוך, והניחה אותו על שולחן העבודה.
עד חצות היו שם חמישים שקלים בדיוק.
חמישים אופנוענים.
אף אחד מהם לא שאל מה הסיפור האמיתי שלי. אף אחד לא ידע למה הציור של שירה תפס אותי כל כך חזק בבטן.
שלושים ושש שנים קודם, אחותי הקטנה תמר גם קיבלה הבטחה למקום במצעד של פרדס חנה. היא נולדה עם שיתוק מוחין, השתמשה בכיסא גלגלים ידני כבד עם חישוק פלדה שצבט לה את האצבעות כל פעם שהמדרכה נטתה. היא אהבה סרטים ישנים, בעיקר אלה עם טירות, מדרגות נשף ומלכות עם כתרים גדולים מדי.
באותה שנה, המורה של תמר הגיש אותה כנסיכת הסיפורים. ועדת המצעד הסכימה — עד שבדקו את הכרכרה ההיסטורית. הדלת הייתה ברוחב חמישים סנטימטר. הכיסא של תמר היה צריך שישים.
מבוגרים ישבו בישיבות. דנו באפשרות להרים אותה, להשיג כיסא צר יותר, לשים אותה במכונית פתוחה. כל פתרון דרש מתמר להיות פחות נראית כמו שהיא. אף אחד לא קרא לזה הדרה. קראו לזה פרקטיות.
בבוקר המצעד שמתי לה כתר מתכת מרופט על הראש, קשרתי את הכיסא שלה לעגלה אדומה שלי, וניסיתי לגרור אותה ברחוב הראשי מאחורי האופניים. שוטר עצר אותנו לפני הפינה הראשונה. צעקתי. תמר בכתה. אבא שלי גרר אותי הביתה מאחורי הז'קט, בזמן שצופים הביטו מכיסאות מתקפלים.
בלילה גנבתי את כתר המתכת מהחדר שלה והחבאתי אותו מתחת למזרן. נשבעתי לעצמי שיום אחד אבנה לה כרכרה אמיתית.
בגיל שש־עשרה כבר שתיתי. בתשע־עשרה הסתובבתי עם גברים שהתייחסו לכעס כמו מטבע. בעשרים ושלוש נעצרתי אחרי שניפצתי למישהו את הלסת עם מוט ברזל בקטטה בצד הכביש.
תמר באה לבקר אותי פעם אחת בכלא. ישבה מהצד השני של זכוכית עבה, בלי איפור, בלי כתר. ניסיתי להסביר שהבחור השני התחיל.
"לא אכפת לי מי התחיל," היא אמרה. "אתה ממשיך לבנות כלובים ונדהם כשאתה מוצא את עצמך בתוכָם."
אלה היו המילים האחרונות שלה אליי.
תמר מתה מדלקת ריאות שבעה חודשים לפני שהשתחררתי.
אמא ארזה את החפצים שלה בקופסאות. הכיסא גלגלים נתרם לכנסייה. הבגדים חולקו. רוב התמונות נעלמו אחרי שנזילה מהגג הרסה את חדר האחסון.
במשך שלושים ושש שנים הכתר שלה טייל איתי בתוך כיס פנימי תפור באפודת העור שלי. נשאתי אותה בכל רכיבה, אבל אף פעם לא נתתי לאף אחד לראות.
הכרכרה של שירה הפכה להבטחה שלא קיימתי לתמר.
אנשים שמונעים מאשמה חותכים פינות. הם מבלבלים דחיפות עם אהבה, וקוראים לפזיזות מסירות. עשיתי את זה עם אופנועים, עם קטטות, ובמשך שנים שבהן האמנתי שלהצטער על משהו בעוצמה שקול לתיקון.
אז נתתי לירון סמכות לעצור אותי.
"אם אני מתחיל לבנות את זה בשביל תמר במקום שירה," אמרתי לו, "תגיד משהו."
ירון הביט בי. "אתה תקשיב?"
במשך שלושים ושניים לילות, חבורת הברזל עבדה תחת חוקים נוקשים יותר מכל פרויקט בתשלום.
דליה, אחות שיקומית בגמלאות, ניהלה את רשימת הנגישות. ירון בנה את מערכת הבלמים העצמאית. מושיקו, חשמלאי מוסמך עם עשרים ושמונה שנות ניסיון, התקין את הפנסים ואת סוללת החירום.
שמונה אופנוענים ריתכו את שלדת האלומיניום. שישה עיצבו את הגוף המרוכב. ארבעה ליטשו פאנלים. שלושה תפרו את הריפוד הסגול. אחרים הביאו חלקים, בישלו ארוחות, ניקו את המוסך ודאגו לניירת של היתרי נגרר מותאם.
אף אחד לא היה רשאי לשנות את העיצוב של שירה בלי לשאול אותה.
היא הגיעה לביקורת כל ערב אחרי שיעורי בית. בבדיקה השלישית היא גילתה שסף הרמפה הוגבה בשניים וחצי סנטימטר בגלל מפעיל חדש.
"הגלגל הקדמי שלי ייתקע," היא אמרה.
מישהו הציע לשים שטיחון לכסות את המכשול. שירה נעצה בו מבט.
"שטיח לא מסיר מחסום, הוא מסתיר אותו."
שינינו את המפעיל, הנמכנו את הסף, ובנינו מחדש את מערכת הצירים. התיקון עלה ארבע־עשרה שעות, ששת אלפים שקל, ואת רוב העור על האגודל של מושיקו.
כשהכול היה מוכן, שירה נכנסה בכוחות עצמה. היא לחצה על כפתור בצורת כתר. הרמפה עלתה מאחוריה והפכה לקיר האחורי האטום. החיוך שלה נמשך עד שראתה לוח שליטה נוסף ליד המושב שלי.
"למה לנהג יש כפתור?" שאלה.
"למקרה חירום."
"אבל אז מישהו יכול לסגור אותי בלי שאני אבקש."
סירבתי להסיר את הצג הנוסף, כי נהג חייב שליטת חירום. שירה סירבה לאשר את הכרכרה, כי מישהו יכול לפתוח או לסגור את הרמפה שלה בלי התראה.
דליה פתרה את זה. היא התקינה מתג חירום מוגן שדרש שתי פעולות מכוונות, ונורית בלוח שהראתה אם השליטה של שירה פעילה. הנהג יוכל להתערב בסכנה אמיתית, אבל לא לבטל אותה כלאחר יד.
הוויכוח הקטן הזה לימד את המועדון יותר מכל סמינר נגישות. התחלנו להאמין שהכלה פירושה לבנות מספיק מקום לכיסא גלגלים.
שירה הראתה לנו שזה גם אומר לחלוק שליטה.
שבועיים לפני המצעד, המבנה הושלם. הכרכרה שקלה שלוש מאות שלושים ושישה קילו. בדקנו מפרקים, אורות, נקודות עיגון, שחרור חירום, רדיוס פנייה, מרחק עצירה.
במהירות חמישה־עשר קמ"ש, היא נעצרה ישר.
בבדיקת הבלימה השלישית, חיישן בגלגל השמאלי כשל ונעל בלם. אף אחד לא היה בפנים, אבל התנועה הספיקה כדי להקפיא לי את הדם.
ירון רצה להחליף את החיישן ולהמשיך. "המסלול של המצעד שטוח," הוא טען. "לעולם לא נגיע לעשרים."
חלק מהאופנוענים התרגזו. מושיקו אמר שאני מנסה לעשות כרכרה מושלמת כי אני לא מצליח לסלוח לעצמי על מה שקרה לתמר.
"היא לא צריכה להיות מושלמת," אמרתי. "היא צריכה להביא את שירה הביתה בשלום."
החלפנו את שני החיישנים, תיילנו מחדש את החיווט, וחזרנו על כל הבדיקות.
ואז מישהו צילם אותנו דרך החלון.
בבוקר, פוסט התפשט בכל הקבוצות של פרדס חנה: חמישים אופנועים מקיפים מתקן שטוח מכוסה ברזנט. הכיתוב קבע שחבורת הברזל מתכננת להשתלט על הרחוב הראשי.
מנהלת המצעד, שושנה ברקוביץ', הגיעה למוסך עם שני שוטרים ומפקח עירוני.
שושנה הייתה בת שישים ושלוש, כתפיים צרות, שיער כסוף, עקשנית יותר מכל אופנוען במועדון. אביה ניהל את המצעד לפניה. היא ראתה באירוע חגיגה, מורשת קדושה.
היא גם עמדה שם כשתמר הוצאה מהמצעד שלושים ושש שנים קודם.
אף אחד מאיתנו לא הזכיר את זה בהתחלה.
"ביקשת היתר לקרוואן מותאם," אמרה שושנה. "לא ציינת שחמישים אופנועים ילוו אותו."
"הטופס ביקש 'רכב גורר'."
"הוא לא שאל אם מועדון אופנוענים שלם מתכנן להקיף ילדים."
"אנחנו לא נסגור על ילדים. נלווה ילדה אחת."
שושנה סירבה. "הוועדה כבר בחרה נסיכה אחרת."
שירה הגיעה בינתיים עם מירה. היא לבשה ג'ינס, מעיל גשם, ובלי כתר.
"אני לא רוצה שיורידו עוד ילדה בגללי," אמרה שירה. "שימו אותי מאחור, עם האבירים שלי."
שושנה הביטה בחמישים האופנוענים, בגשם שהתחיל לטפטף, בכרכרה שהרמפה שלה עוצבה מחדש שלוש פעמים כי ילדה סירבה לקבל מחסום מוסתר.
ואז היא ראתה את כתר המתכת החלוד בידי. הוצאתי אותו מהאפודה בלי לשים לב.
"אני ראיתי אותך מול תמר," אמרתי לה. "את החזקת לוח. השוטר עצר אותי."
פניה של שושנה התכווצו. "הייתי בת עשרים וארבע. פחדתי לערער מול אבא שלי."
שושנה ניגשה לשירה. היא לקחה את כתר המתכת מידי והניחה אותו בחיקה של הילדה.
"הכרכרה הנגישה תצטרף מאחורי תזמורת בית הספר."
בפעם הראשונה מזה שלושים ושש שנים, למצעד של פרדס חנה יהיו שתי כרכרות.
בבוקר יום המצעד, השמיים היו נמוכים ואפורים.
בשמונה התאספו חמישים האופנוענים מחוץ למוסך. ארבעים ותשעה אופנועים עמדו בשני טורים, כשהטרייק שלי ממתין מול הכרכרה.
שירה נתנה הוראה אחרונה. "אתם כבר אבירים," אמרה. "פשוט תלבשו את הדברים שמפחידים אנשים — עד שהם יכירו אתכם."
אז לבשנו אפודות עור דהויות, מגפיים כבדים, שרשראות, בנדנות, צלקות. דליה קשרה קשת כסופה על כל כידון. ירון הצמיד דגל סגול לחלק האחורי של ההארלי שלו, חלק, למעט כתר לבן קטן.
שירה הגיעה. השמלה הכסופה שלה נתפרה מחדש כדי להסתדר יפה מסביב לכיסא בלי לגעת בגלגלים. כפפות סגולות רכות כיסו את ידיה. כתר המתכת החבוט של תמר הונח בחיקה, ליד כתר הפלסטיק שלה.
היא הניחה את כתר הפלסטיק על הקסדה שלי, ואת הכתר של תמר על ראשה שלה.
כל האופנוענים השתתקו.
במשך חודש בנינו, בדקנו, התווכחנו, נכשלנו בבדיקות, תיקנו טעויות, הגנו על הפרויקט. ועדיין, הכרכרה מעולם לא נסעה עם שירה מחוץ למוסך.
היא לחצה על הכפתור בצורת כתר ליד הג'ויסטיק. הגשר ירד. שירה עלתה, עצרה בנקודה שבה היה פעם הסף הבעייתי, וחצתה בלי שום זעזוע.
בפנים, מיקמה את הכיסא מעל הנקודות המסומנות, נעלה את הריתמות הקדמיות. דליה בדקה את הריתמות האחוריות, שחרור החירום, מצב הסוללה, אוזניות התקשורת, תיק החירום הרפואי.
הכרכרה הפכה לשלמה סביבה.
"האביר נפתלי," הקול שלה נשמע באוזניית הקסדה שלי. "צא."
חמש האופנועים הראשונים עברו בעיירה באיטיות. תושבים נעצרו מחוץ לחנויות. הורים הרימו ילדים על הכתפיים. שוטרים צפו מהפינות.
ואז הטרייק שלי הופיע, מושך את הכרכרה הכחולה כהה. הכוכבים הכסופים תפסו את קרני השמש החלשות. מתחת לכתר דלקו פנסים על סוללה. דרך הפתח הצדדי הרחב, נראתה שירה יושבת גבוה בכיסא הסגול, עונדת את הכתר של תמר.
השמועה שאנחנו מתכננים להשתלט על המצעד משכה יותר צופים מהרגיל. חלק ציפו לעימות. אחרים החזיקו שלטים תוצרת בית, למרות ששירה ביקשה שאף אחד לא יכתוב מילים על אומץ או מוגבלות.
"רק תנופפו," היא אמרה. "ככה עושים למלכות."
הגענו לאזור הכינוס מאחורי תזמורת בית הספר. הנסיכה השנייה, עלמה בת עשר, עמדה בכרכרה הלבנה הישנה, לבושה ורוד, ונראתה מבוהלת.
עלמה ירדה וניגשה. "אני מצטערת שבחרו בי אחרייך," היא לחשה.
שירה משכה בכתפיה. "את קראת שמונים ספרים. זה עדיין המון."
עלמה שאלה אם היא יכולה לעלות. שירה הסתכלה על רוחב הכרכרה, שנועדה לאדם נוסף אבל לא לילד נוסף בלי חגורה.
"לא," היא אמרה. "הכרכרה שלך כבר שם."
עלמה הנהנה, הקלה. היא שלפה סרט ורוד משערה וקשרה אותו על משענת היד של שירה.
הטרייק משך את הכרכרה הנגישה ברחוב הראשי, כשארבעים ותשעה הארלי דיווידסון יוצרים שני טורי הגנה. המנועים נשארו במשיכה נמוכה, דופק יציב ולא שאגה.
בפינה הראשונה רק כמה אנשים נופפו.
ילדה קטנה ליד המדרכה קדה קידה מוגזמת. אמא שלה צחקה וקדה גם. המחווה התפשטה ברחוב. מוכרים יצאו מהחנויות. כבאים הסירו כובעים. זוגות מבוגרים קמו מכיסאות מתקפלים.
שירה נופפה עד שהיד התעייפה. היא צלצלה בפעמון הכסף.
ילדה עם קביים עמדה ליד המדרגות של בניין המועצה. אבא שלה הרים אותה לשפת המדרכה.
שירה לחשה אליי: "אפשר להעלות אותה?"
"לא תוך כדי תנועה. אין חגורה מתאימה."
שירה השתתקה. "בסדר. אבל אחרי זה."
ליד רחוב המייסדים, כלב השתחרר מהרצועה ורץ למסלול. שוטר תפס אותו לפני שהגיע לגלגל הקדמי, אבל נאלצתי לבלום בחריפות. הבלמים העצמאיים של הכרכרה ננעלו.
ירון, מאחוריי, הסתכל על הגלגלים. כשהשרשרת זזה שוב, הוא נתן אגודל מורם.
הצופים פתחו מטריות, אבל לא זזו. המים הכהו את אפודות העור, ניתזו על השמלה הכסופה. הגגון הגן על הציוד, אבל הצדדים הפתוחים אפשרו לשירה להמשיך לנופף.
בדקתי שוב את הילדים במסלול, את השוטרים, את שושנה שצעדה לצד המצעד.
שירה הרימה אגרוף. "כולם."
חמישים ידיים ימין נעו לעבר המצערות. המנועים ענו בגל מתגלגל — לא פיצוץ אלים, אלא המהום וי־טווין עמוק שנסע מהחזית ועד האופנוע האחרון.
במשך קילומטר שלם, ילדה שקודם אמרו לה שאין מקום לכיסא שלה בכרכרה הנסיכותית, רכבה ברחוב הראשי של פרדס חנה, מוקפת בחמישים אבירי עור, מול גשר מתרומם שהיא לבדה שלטה בו.
אבל החלק החשוב קרה אחרי שהמצעד הרשמי הסתיים.
שירה ביקשה שלא ניקח אותה הביתה.
"תפתח את הגשר," אמרה. "יש עוד אנשים שמחכים."
חנינו ליד בניין המועצה, איפה שהמדרכה הייתה מישורית.
הראשונה שניגשה הייתה הילדה עם הקביים. קראו לה תמר, במקרה, בת אחת־עשרה. היא הצליחה לעלות בעזרת מישהו, אבל שירה עצרה את המבוגרים לפני שהרימו אותה בלי שהיא ביקשה.
עלמה הצטרפה אליהן אחרי שעזבה את הכרכרה ההיסטורית. השמלה הוורודה מילאה את החלל שליד הכיסא של שירה, ושתי הנסיכות נופפו מהבמה בזמן שירון שמר על הרמפה כמו אדם שמחכה לדרקונים.
ואז ילד בן שתים־עשרה בשם דורון ניגש עם כיסא גלגלים ידני.
"אני לא נסיכה," הוא אמר.
שירה צקצקה. "מלוכה. נסיכים גם נחשבים."
הסרנו כיסא נוי צדדי, כיוונו את נקודות העיגון. דורון עלה, עיגן את הכיסא, חבש לראשו את כתר הפלסטיק שלי.
גמלאית על קלנועית ביקשה תמונה. ילד בן ארבע עם סד לרגל צלצל בפעמון של שירה. לוחם קשיש שאיבד את רגליו במלחמה ביקש רק לבדוק את מערכת הבלמים, ובילה עשרים דקות בוויכוח על ריתוכים עם ירון.
הכרכרה השלימה סיבוב מלא במסלול המצעד.
באותו אחר צהריים היא הסיעה עשרים ושבעה אנשים מסביב לכיכר המועצה. כל אחד עלה דרך הגשר המתרומם.
אף אחד לא הורם בשביל נוחיות של תמונה.
שושנה עמדה ליד הכתר של תמר, ששירה הסירה והניחה בזהירות על לוח המחוונים של הכרכרה.
"הייתי צריכה לדבר אז," אמרה שושנה. "פחדתי שאבא שלי ידיח אותי מהוועדה. אמרתי לעצמי שאשנה דברים אחר־כך."
היא הושיטה יד לכתר, אבל עצרה.
"תמר מתה מדלקת ריאות," אמרתי. "בזמן שהייתי בכלא."
שושנה הנהנה. "אני יודעת. אבא שלי הכריח אותה לנסוע בכרכרה הלבנה שנה אחרי המקרה. היא שנאה את זה. אמרה שזה נראה כמו עוגת חתונה על גלגלים."
במשך שלושים ושש שנים זכרתי את שושנה רק בתור הצעירה שהחזיקה לוח כששוטר הוריד אותנו. הזיכרון שיטח אותה לאויבת, כי כעס עובד הכי טוב כשהאדם השני נטול מימדים.
בשקיעה, שירה ביקשה ממני לכרוע ליד הכיסא שלה. היא הרימה את הכתר של תמר.
"אני חושבת שזה שייך לכרכרה," אמרה. "ככה הכרכרה תוכל לשאת גם אותה."
היא הצביעה על תא קטן מעל פתח הכניסה. מושיקו בנה אותו מלכתחילה לכלי חירום.
התקנו שם את הכתר מאחורי פאנל שקוף, לא אטום לגמרי, אבל מוגן. מתחתיו הניחה שירה את המטבע המעוך של עשרה שקלים, זה ששילמה לי בלילה הראשון.
הכרכרה חזרה למוסך בלווי אופנועים. הפעם, בעלי החנויות לא סגרו דלתות. אנשים עמדו לאורך הכביש, נופפו כשעברנו.
במוסך, האופנוענים הסירו כפפות רטובות והתגודדו סביב שירה. ירון הגיש לה טלאי קטן של חבורת הברזל, בלי סמל המועדון, רק מפתח ברגים כסוף מתחת לכתר. מירה שאלה איפה לתפור אותו.
שירה אמרה: "על הז'קט שלי. אבל קודם — על שלך, האביר נפתלי."
היא הוציאה דף מקושט בכוכבים סגולים, כתוב בכתב יד עגול: "האביר נפתלי, שומר מפתח הברגים, מגן הגשרים המתרוממים, ומקשיב כשמתקנים אותו." התואר האחרון גרם לכולם לצחוק.
קיפלתי את הדף והכנסתי לכיס הפנימי של האפודה, איפה שהכתר של תמר נח שלושים ושש שנים.
חבורת הברזל הצביעה באותו לילה מה לעשות עם הכרכרה. חלק רצו לתרום אותה לעיר. אחרים הציעו למכור כרטיסי הגרלה ולהשתמש בכסף לפרויקטים של נגישות.
שירה הרימה יד. אף אחד לא נתן לה רשמית זכות הצבעה, אבל כולם השתתקו.
"אתם לא יכולים להשאיר אותה בעיר אחת," היא אמרה. "לנסיכות אחרות יש גם מדרגות."
ככה התחיל "פרויקט הדרך המלכותית". הכרכרה נשארה מבוססת במוסך שלי, אבל נסעה לבתי ספר, בתי חולים, מרכזי חיילים משוחררים, ירידי מחוז ומצעדי קהילה. קבוצות יכלו להזמין אותה בחינם. התנאי היחיד: מי שנוסע, שולט בגשר המתרומם בעצמו, בכל פעם שזה אפשרי פיזית.
שטר העשרים שקלים המקורי נתלה ממוסגר מעל שולחן העבודה.
שנה אחרי, הכרכרה הנגישה חזרה ליום העיר של פרדס חנה. שושנה שיכתבה את חוקי המצעד: כל מתקן עתידי שיסיע ילדים יחויב לאפשר ציוד ניידות בלי העברות מיותרות. העיר גם הסירה שלושה מחסומי מדרכה, תיקנה שתי רמפות ויצרה אזור צפייה נגיש שתוכנן יחד עם שירה ותמר (הילדה עם הקביים).
הכרכרה הלבנה הישנה עדיין פעלה.
שירה כבר לא לבשה שמלות נסיכות. בגיל עשר היא החליטה שבגדים כאלה "מרגיזים ומבחינה מבנית חסרי הגיון". היא הגיעה בג'ינס, כפפות סגולות, מעיל כחול חצות, ועל ראשה כתר המתכת של תמר.
חמישים האופנוענים התאספו סביבה.
אופנוע נוסף, החמישים ואחת, חנה ליד דלת המוסך. זה היה תלת־אופן חשמלי קטן, מותאם ליד, עם מושב גבוה ומגני גלגלים סגולים. בנינו אותו משלדת ניידות, תחת השגחת שני מהנדסי שיקום. הוא יכל לנסוע רק עשרים קמ"ש. שירה ראתה בזה איטי עד להעליב.
האופנוע החשמלי לא הצטרף לתנועה ציבורית, ושירה השתמשה בו רק במתחם הסגור מאחורי המוסך. אבל היא התעקשה שיקבל מקום במבנה.
חנינו אותו לצד הטרייק שלי. חמישים אבירים, ורוכבת עתידית אחת.
לפני שיצאנו, שירה פתחה את התא השקוף מעל הרמפה, נגעה בכתר של תמר. היא שמעה את הסיפור של אחותי, וסירבה להתייחס אליה כסמל.
"תמר הייתה מתקנת לך את מידות הרמפה," היא אמרה.
"היא הייתה מתקנת הכול, את יודעת."
עלמה צעדה לצד שירה בשנה הזאת, אבל לא כמו המחליפה. היא הצטרפה לפרויקט הדרך המלכותית, והעבירה קיץ בצביעת רמפות ניידות לשתי חנויות מקומיות.
בפינה הראשונה, שירה הורידה חלון והרימה אגרוף. הטור זז.
הגשר המתרומם נפתח. שירה ירדה לאור השמש. הקהל מחא כפיים, אבל היא התעלמה מהמיקרופון שחיכה ליד הבמה.
היא חצתה את הכיכר לעבר ילדה בת שבע בכיסא גלגלים אדום. הילדה הייתה אמורה לעלות אחריה.
שירה הסירה את כתר המתכת מראשה, והניחה אותו בעדינות על ראש הילדה.
"את יכולה לשלוט בגשר," היא אמרה. "אבל את חייבת לצלצל בפעמון לפני."
שירה צעדה לצד הילדה, לא כי הייתה צריכה לעזור, אלא כי הנסיכה החדשה ביקשה.
עמדתי ליד האופנוע בזמן שהגשר נסגר. ירון הופיע לידי.
"בנית סוף סוף את הכרכרה של תמר," הוא אמר.
התבוננתי בשני כיסאות הגלגלים נעים בקלות בחלל הכחול כהה.
"תמר אף פעם לא קיבלה את שלה," אמרתי. "הכרכרה הזאת שייכת לילדות שעדיין כאן."
מאחוריי, ארבעים ותשעה מנועים הצטרפו לקול, ואחריהם הצלצול הכסוף של פעמון כיסא הגלגלים של שירה.
הכרכרה המשיכה לרחוב הראשי, בפעם האחרונה לעונה.
