— יואב, תגיד, אתה מאמין בניסים?
הוא הרים את המבט מהרובה המפורק ששכב על שולחן העבודה במחסן. השפם שלו התעוות קלות. תמיד ככה — דווקא כשהוא מנסה להתרכז, מישהי באה עם השאלות הפילוסופיות שלה.
— ענבר, ניסים זה לסרטים. במציאות יש כדורים ובליסטיקה, זה הכול.
— אתה טועה. ניסים קורים כל יום. רק צריך לדעת לראות אותם.
— טוב, תאמיני במה שאת רוצה. לי יש עוד מאה קליעים לסדר לפני מחר.
— וגנר! לוי! די לפטפט שם! — הצעקה של המפקדת קטעה את השיחה. — הרובה לא יפרק את עצמו!
— זהו, המפקדת, סיימנו! — ענתה ענבר וקפצה לעמידת דום, אבל מהזווית של העין היא עוד הספיקה ללחוש ליואב: — אל תדאג, אני אאמין גם בשבילך.
שלוש עשרה שנים חלפו מאז אותה שיחה בטירונות. יואב לא חשב עליה מאז. הוא בכלל ניסה לא לחשוב יותר מדי על התקופה ההיא בחייו, על האדם שהיה פעם. החיים דאגו לטחון ממנו כל זיכרון נעורים, כל חלום ישן. מה שהיה — נגמר.
הבוקר של חודש דצמבר היה קר מהרגיל. ענבר עמדה במרפאה הווטרינרית בפאתי באר שבע, ליטפה בהיסוס את האוזן הקרועה של כלב מעורב ששכב על שולחן הניתוחים. היד שלה רעדה.
— הוא ישרוד, דוקטור?
הווטרינר, גבר כבן שלושים ומשהו בחלוק לבן מוכתם, הרים אליה זוג עיניים ירוקות ועייפות. היה בו משהו מוכר. מצח רחב, צלקת קטנה מעל הגבה השמאלית, האופן שבו הוא החזיק את הראש קצת בהטיה הצידה. איפה היא ראתה את הפנים האלה?
— תגידי, איפה חטפת אותו?
— בפינת הרחובות הרצל וביאליק. מישהו כנראה פגע בו עם אופנוע. הוא זחל אליי מתחת לאוטו חונה. פשוט יצא החוצה, הביט בי בעיניים האלה, ו…
הדמעות חנקו את גרונה.
— איך קוראים לך? — שאל הווטרינר.
— ענבר.
היד של הרופא, שכבר שלפה מזרק מתוך המגש, קפאה באוויר.
— ענבר לוי?
היא מצמצה.
— כן… מאיפה…
— מהטירונות. יואב וגנר.
הרגע הזה שבו שתי מציאויות מתנגשות. הנערה הצעירה עם הפנים המלוכלכות מאבק שריון, שישבה על הרצפה וצחקה, ניצבה עכשיו מולו — אישה בוגרת, עם קמטי דאגה בזוויות העיניים, לבושה במעיל ירוק עם רקמת פרחים סגולים. ויואב… ענבר נשכה את השפה. איפה הנשק ההוא, המלא במרץ וחוצפה, שתמיד התווכח איתה על כל שטות?
הוא ישב בכיסא גלגלים.
הגלגלים השחורים והגדולים חרקו קלות כשהוא התקרב לשולחן. ענבר השפילה מבט אל הכלב, שהמשיך לנשום בכבדות, וניסתה לעכל.
— יואב…
— זה אני, כן. אל תבכי. תבהלי לי את הפציינט.
— יואב, מה… מה קרה לך?
— סיפור ארוך ומשעמם. — הוא לחץ בעדינות על צלעות הכלב. השפתיים שלו נצמדו לקו דק וקשוח. — חזרה לנושא החשוב. מתי אמרת שמצאת אותו?
היא סיפרה. על הלילה הקודם, על הצללית הרועדת שהתגלתה מתחת לרכב השטח הלבן, על הנסיעה המטורפת באמצע הלילה למרפאה היחידה שנמצאה פתוחה.
— הוא משותק ברגליים האחוריות, ענבר. פגיעה בעמוד השדרה. כנראה בלתי הפיכה.
— אין שום סיכוי?
— סיכוי תמיד יש. אנחנו קוראים לזה נס. — הקול שלו נשמע ציני, כמעט מריר. — את עוד מאמינה בניסים?
— בטח.
— טוב, אז בואי נראה את הנס שלך.
הוא רשם לה מרשמים, הסביר על טיפולים, פיזיותרפיה, עיסויים. הכל בקול מקצועי, יבש, כאילו הוא מקריא הוראות הפעלה למכונה. אבל ענבר ראתה איך האצבעות שלו, שאחזו בעט, הפכו לבנות מהלחץ.
— יואב… — היא התחילה.
— תביאי אותו בעוד שבוע לביקורת. — הוא סובב את הגלגלים בחדות. — שיהיה בהצלחה.
רחוב הרצל היה שטוף בשמש חורפית חיוורת כשענבר יצאה מהמרפאה. הרוח של הנגב שרקה בין הבניינים הנמוכים. ביד אחת היא החזיקה את הכלב, עטוף במגבת אפורה, וביד השנייה את הפתק עם ההנחיות. הראש שלה דהר.
״לא יכול להיות… לא יכול להיות… שיתוק. גם הוא. גם יואב.״
משהו ישן התעורר בה באותו הרגע. זעם קטן, חם, שהתחיל לבעור בבטן. היא זכרה את יואב ההוא מהטירונות, איך צחק על כל דבר, איך עשה שמירות כפולות במקום החבר'ה, איך חלם להיות לוחם בשייטת. לוחם. אחד כזה לא אמור לסיים בכיסא גלגלים.
— נס, הא? — היא לחשה לשמיים האפורים. — בסדר, יואב וגנר. יאללה, נראה לך נס.
היא קראה לכלב טנא. על שם הסל שמשה רבנו הוחבא בו בתיבה. התחלה חדשה, הצלה. במשך ארבעה ימים היא התקשרה למרפאה. לשאול על תרופה, על אוכל, על תנוחת שינה מומלצת. ביום החמישי יואב אמר לה: ״תקשיבי, ענבר. תפסיקי להתקשר. זה לא יעזור.״
— תסביר לי.
— אין מה להסביר. תביאי אותו לביקורת, וזהו.
היא הביאה. ועוד ביקור. ועוד אחד. כל פעם הגיעה עם איזה תירוץ חדש — שהכלב לא אוכל, שהתפרים מגרדים, שהעיסוי לא עובד. האמת? היא פשוט רצתה לראות אותו. להושיב אותו מולה ולהילחם איתו על החיים שלו עצמו.
באחד הערבים היא באה בלי לקבוע. הדלת של המרפאה הייתה פתוחה למחצה, וענבר נכנסה על קצות האצבעות. יואב ישב בחדר האחורי, הראש מורכן על שולחן, הכתפיים רועדות. הוא לא בכה. הוא פשוט ישב שם, לבד, אוחז בגלגלי הכיסא כאילו הם האויב הכי גדול שלו. ענבר הביטה בו מהמסדרון החשוך, ולב שלה נסדק.
היא לא אמרה כלום. פשוט יצאה בשקט החוצה, ובאותו לילה התחילה לתכנן.
טנא הפך למטופל הכי מפונק בנגב. ענבר עיסתה את רגליו האחוריות שלוש פעמים ביום, שרה לו שירים מהתיכון, בישלה לו אורז עם דג סלמון — כן, כלב מעורב אכל סלמון. ויואב? את יואב היא הפציצה בהודעות. לא ״מה נשמע״, אלא ״תראה את הסרטון הזה על שיקום ספורטיבי״, ״שמעת על הרופא בשוויץ שמטפל בפציעות עמוד שדרה?״, ״בוא נלך להרצאה בתל אביב, יש נסיעה ברכבת״.
הוא לא ענה. או שענה בקצרה: לא. לא מעוניין. תעזבי אותי.
לילה אחד, בשעה שתיים, היא התעוררה מבכי. לא שלה — של טנא. הכלב ישב על הרצפה, מביט ברגליו האחוריות ומילל. ענבר קפצה מהמיטה, הדליקה אור. הרגל השמאלית האחורית שלו… זזה. טיפה. רעד קטן, עווית בקושי נראית לעין, אבל היא ראתה.
— טנא… — היא לחשה. — תזיז אותה עוד פעם. בבקשה.
הוא הביט בה בעיניים החומות הגדולות, השמיע נביחה קצרה, כאילו ענה לה, ומתח שוב את השריר.
ענבר התקשרה ליואב.
באחת בלילה.
— מה קרה? — הקול שלו היה ערני מיד, דרוך. — הכלב בסדר?
— בוא לפה. עכשיו. תראה בעצמך.
צריך להבין, אף ווטרינר לא אוהב שמזמינים אותו באמצע הלילה. ויואב… הוא הגיע. תוך חצי שעה הוא היה בפתח ביתה, בכיסא הגלגלים, עם המבט הזועם ההוא שענבר למדה לפחד ממנו. אבל כשראה את התנועות הקלושות האלה, מבטו התרכך. לרגע אחד, קטן, היא ראתה איך משהו בקיר שבנה סביבו מתחיל להיסדק.
במשך חודשיים כל יום היה אותו הדבר. יואב הגיע לביתה, רשם הערות, בדק את הרפלקסים. טנא הלך והתחזק, וככל שהכלב התאושש, כך יואב נסוג יותר אל תוך עצמו. ענבר ניסתה לדבר איתו. שוב טיפולים, שוב שוויץ, שוב רופאים.
— די, ענבר. — הוא אמר פעם אחת וסגר את הפנקס בחבטה. — תפסיקי. אין ניסים. הבנת? אין.
— אז איך אתה מסביר את טנא?
— טיפול טוב. מזל. אני לא יודע מה, אבל לא נס.
— יואב, תקשיב לי…
— לא. מספיק. — הוא תפס בגלגלי הכיסא והסתובב ללכת. — אני לא מאמין. ואני לא רוצה להאמין. להאמין אומר לקוות. לקוות אומר להתאכזב. ולאכזבות אני לא מסכים יותר.
ענבר לא אמרה כלום. היא רק חיכתה.
ההזדמנות שלה הגיעה ביום חמישי אחד, סתמי לכאורה. פברואר סוער, גשם דופק על החלונות. יואב הגיע לביקורת השבועית, ענבר הכינה קפה. היא הניחה את הספל על השולחן הנמוך, בדיוק במקום הכי רחוק ממנו בחדר, ליד החלון הפתוח למחצה.
טנא, שבאותו בוקר כבר התרוצץ ברחבי הבית כמו משוגע, בדיוק גילה את אדן החלון.
— טנא, לא! — קראה ענבר.
אבל הכלב האבוד כבר טיפס. רגליים קדמיות, ואז — משיכה של כל הגוף — גם אחוריות. הוא נעמד על ארבע, מתנודד קלות, מביט למטה אל החצר. קומה שלישית. מספיק גבוה.
יואב הרים את הראש מהתיק הרפואי. פניו החווירו.
— טנא, אליי. — קרא בפקודה.
הכלב הסתובב, הביט בו, כישכש בזנב. ונשאר במקום.
— בוא הנה, יא מפגר.
טיל זנב. ושוב כלום.
ענבר עמדה בצד השני של החדר. הלב דפק לה מטורף. היא ידעה שאם תרוץ — הכלב יקפוץ. מהפחד. רפלקס. ידעה שאם יואב ינסה להתקרב עם הכיסא — זה לא יספיק, המרחק גדול מדי.
״יאללה, יואב, קום…״ — היא לחשה בלבה. — ״קום כבר.״
השניות נקפו. רגלו האחורית של טנא החליקה טיפה על השיש הרטוב.
ואז ראו עיניה דבר מוזר מכל.
יואב נשם עמוק. עמוק כל כך, עד שחזהו התרומם כמעט עד הסנטר. הוא תפס את משענות הכיסא. פרקי אצבעותיו הלבינו. שרירי זרועותיו התנפחו. והוא החל להתרומם. לאט, רועד כולו, זיעה מכסה את מצחו. רגלו הימנית פסעה צעד קטן. אחריה — השמאלית. צעד ועוד צעד, כבד, מגושם, אבל אמיתי.
הוא הגיע לחלון. ידיו נשלחו קדימה, אחזו בגופו הפרוותי של טנא ומשכו אותו מהאדן אל תוך החזה.
השתיקה שאחרי זה היתה מחרישת אוזניים.
ענבר חשבה שהיא הוזה. אבל הוא עמד על הרצפה. ללא הכיסא. מזיע, רועד, חסר יציבות, אבל עומד. מחזיק בטנא, שמלקק את פניו בהתלהבות, והברכיים הכפופות שלו נושאות את משקלו.
— יואב… — פלטה לבסוף.
הוא הסתובב אליה באיטיות. פניו היו חיוורות. אבל בעיניים הירוקות ההן, בפעם הראשונה מזה שנים, לא היה צל. היה שם אור.
— ענבר… — קולו נשבר. — אני… אני עומד.
היא רצה אליו. דמעות זולגות, חיבוק שמעולם לא היה. טנא נלחץ ביניהם, נובח, כישכש בזנבו.
— האמנתי בך, יואב. כל הזמן. — היא לחשה לתוך חולצתו. — אתה מבין? כל הזמן.
הוא לא ענה מיד. רק חיבק אותה חזק. ואז, בשקט, כל כך בשקט, אמר:
— גם אני. עכשיו.
הגשם בחוץ הפסיק. קרן שמש ביישנית חדרה מבעד לחלון. יואב עמד שם, מביט ברגליו כאילו רואה אותן בפעם הראשונה, מחזיק את ענבר שלא הפסיקה לבכות, כשטנא מתרוצץ סביבם במעגלים.
באותו ערב, ישבו שלושתם על המרפסת הקטנה. השמיים המדבריים התנקו ונעשו זרועי כוכבים. יואב הושיט יד, ואצבעותיו נגעו בכף ידה.
— תגידי… — התחיל בהיסוס — איך ידעת? שבאמת יש טעם? להאמין?
ענבר חייכה. לטפה את ראשו של טנא, שישן מכורבל על ברכיה.
— לא ידעתי. פשוט לא הסכמתי לוותר עליך. לא בעבר, לא עכשיו.
טנא פיהק, פקח עין אחת, והביט בהם כאילו אומר: ״בגללי, כמובן.״
