הפעם הרביעית שהילדים הגיעו עם מזוודות

נעם שלי הופיע אצלי בפתח תקווה באחד באפריל, בחמש וחצי אחר הצהריים. מאחוריו עמדו אלי בת השבע ואיתן בן החמש, כל אחד אוחז במזוודה הקטנה שלו. הם לא נראו מוטרדים. להפך, איתן שאל אותי מיד איפה עוגיות השוקולד צ'יפס. כנראה שהמעבר בין בתים הפך מבחינתו לשגרה לא פחות מערב משפחתי. זו הייתה הפעם הרביעית בשנתיים.

הכול התחיל לפני שלוש שנים, כשאשתו שירי נעלמה ליומיים. לא ענתה לטלפונים, לא חזרה מהעבודה. נעם היה משוכנע שקרה לה משהו, עד שמצא בטלפון שלה התכתבויות עם מישהו בשם דורון. מתברר שהיא טסה איתו לנופש באילת בזמן שהוא נשאר עם הילדים. נעם הגיע אליי עם אלי ועם איתן בידיים, בוכה כמו שלא בכה מאז גיל שש. "נגמר, אבא. הפעם באמת נגמר."

הכנתי להם את חדר האורחים. אשתי ואני ביטלנו נסיעה מתוכננת לצפון, סידרנו את החיים סביב הילדים, עזרנו באוכל, בהסעות לגן ולבית הספר. ואז, בדיוק חמישה שבועות אחר כך, שירי הגיעה עם דמעות והבטחות לשינוי. נעם חזר הביתה. אמרנו לעצמנו שזו זכותו לבחור. הרי כולם טועים.

הפעם השנייה הייתה קשה יותר. הוא גילה שהיא המשיכה לדבר עם אותו דורון. נעם הגיע שבור, הפעם גם כועס באמת. "אני מוכר הכול," הוא אמר לי במטבח באחת בלילה, אחרי שהילדים נרדמו. "את השולחן, את הספה, הכול. אני לא רוצה שום דבר שמזכיר אותה." הוא מכר את הרהיטים מהדירה השכורה שלהם בתל אביב. אפילו את מיטת הזוגיות. אשתי נתנה לו עשרת אלפים שקל מהחסכונות שלה. אני הוספתי עוד שבעת אלפים. עזרנו להם לקנות מיטה חדשה, ארון, שולחן אוכל מיד שנייה. הכול היה מוכן לדירה חדשה, לחיים חדשים. ואז היא התקשרה מהעבודה, בוכה, מתחננת. "אני בטיפול השבוע, הכול אחרת." חודשיים אחרי שעזב, הוא שוב היה שם. קנו יחד רהיטים חדשים לאותה דירה שהוא כל כך רצה לשכוח.

בפעם השלישית משהו בי כבר נסדק. נעם הגיע שוב עם המזוודות, שוב עם הסיפור, שוב עם "הפעם זו החלטה סופית". וראיתי את הילדים. אלי אמרה לאיתן במסדרון, "תזכור, החדר של סבא וסבתא זה החדר הראשון מימין." היא אמרה את זה אוטומטית, כמו שמתארים מפה של מקום מוכר, וזה שבר אותי. הילדה בת השבע ידעה בדיוק לאן הולכים כשיש משבר בין ההורים. הם שאלו אותי בערב, "סבא, מי ישן איפה הפעם?" ובזמן שהם ציירו בסלון, נעם ישב אצלי במטבח והטלפון שלו רטט כל עשרים דקות. שירי. מתחננת. מבטיחה.

רבקה, אשתי, אמרה לי אז בפעם הראשונה, "משהו פה חייב להיפסק." ישבנו בסלון אחרי שכולם הלכו לישון, והסתכלנו על הקירות שהפכו להיות תחנת מעבר לילדים שלנו. "הם נוסעים בין שני בתים כמו אוטובוס בקו חמש," היא אמרה. לא עניתי. לא ידעתי מה לענות.

ואז הגיע אפריל. הטלפון צלצל בעשר בבוקר. נעם. "אבא, היא שוב… יש מישהו אחר. אני בא אליך." לא הספקתי להגיב והוא ניתק. חצי שעה אחר כך הוא שלח הודעה, "אהיה אצלך בערב. צא מוקדם מהעבודה."

ישבתי במשרד ובהתי בקיר. הרגשתי איך הבטן שלי מתהדקת למשהו ישן ומוכר. כל פעם סידרנו חדרים, כל פעם ביטלנו תוכניות, כל פעם חיים שלמים התהפכו. וכל פעם זה נגמר באותו אופן בדיוק. רבקה התקשרה אליי בצהריים, "שמעת מנעם?" סיפרתי לה. היא שתקה ארוכות ואז אמרה, "אולי הפעם תדבר איתו, שלמה. באמת תדבר."

הוא הגיע, כמו תמיד, עם הילדים ועם המזוודות. הילדים מיד התפזרו – אלי לסלון לצייר, איתן למטבח לחפש עוגיות. רבקה לקחה אותם, ואני הושבתי את נעם במרפסת. מזג האוויר התחיל להתקרר והוא ישב שם עם המעיל הדק שלא הספיק להחליף, רועד קצת, בוהה ברצפת הבטון.

"נעם, אני אוהב אותך," אמרתי לו, "ואתה יודע שאת הילדים אני אוהב כאילו היו שלי. אין דבר בעולם שלא הייתי עושה בשבילם." הוא הנהן, לא הסתכל עליי. "אבל תגיד לי משהו, בן אדם. תגיד לי באמת – האם הפעם אתה הולך עד הסוף? יש לך כוונה להתגרש, לסיים את הפרק הזה ולהתחיל מחדש?"

"כן, אבא. הפעם…"

"תן לי לסיים. אם אתה הולך עד הסוף, בצורה אמיתית, עם עורך דין, עם הסכם, עם תוכנית לחיים שלך ושל הילדים – אני נותן לך כל שקל שיש לי. מוכר את האוטו, מוציא חסכונות, עושה הכול. אבל אם בעוד חודש, חודשיים, היא שוב תתקשר, ושוב תבכה, ושוב תבטיח – ואתה תחזור? אז תקשיב לי טוב."

עצרתי. הלב שלי דפק מהר כל כך שחשבתי שהוא ישמע את זה. "אם אתה חוזר אליה שוב, בפעם הבאה אל תבוא אליי לישון. אני לא יכול יותר. לא אני ולא אמא. כל פעם שאתה סולח לה, אתה גורר את כולנו לתוך הבוץ מחדש. הילדים חיים על מזוודות. אנחנו מפסיקים לחיות. אתה מבין אותי?"

הוא ישב מולי. הדמעות זלגו לו על הלחיים, שקטות, בלי קול. לא ניסה לענות, לא ניסה להתווכח. פשוט קם, לקח מעיל שלו מהכיסא, ויצא מהבית. בלי מילה. הילדים נשארו איתנו באותו לילה. רבקה אמרה לי אחר כך, במיטה, "אולי היית קשה מדי." לא עניתי.

בימים שאחר כך חטפתי מכל הכיוונים. אחותי שושנה התקשרה: "שלמה, איך יכולת? ילד במשבר צריך את אבא שלו." גם חברים, גם קרובים. "זו אכזריות," אמרה לי מישהי בעבודה. "הורים לא סוגרים דלת בפני הילד שלהם." אפילו אלי, הנכדה שלי, שאלה אותי מתי אבא חוזר, ועניתי לה בשאלה אחרת.

אבל האמת היא שפשוט נמאס לי. לא מנעם. מהמעגל. נמאס לי לראות את הבן שלי בוכה. נמאס לי לראות את הנכדים שלי אורזים ופותחים מזוודות כל כמה חודשים. נמאס לי שכולנו חיים בתוך הסחרור של שירי, מישהי שלא פגשה את הילדים שלה יותר מחמש פעמים בשנתיים האחרונות חוץ מביקורי הפתע של המצפון.

נעם לא התקשר במשך שבוע. רבקה התקשרה אליו כל יום, דיברה איתו קצרות. "הוא בסדר," אמרה לי, "הוא שוכר דירה קטנה ברמת גן." שאלתי אותה אם הוא הזכיר את השיחה שלנו. היא אמרה שלא.

ביום השמיני הטלפון שלי צלצל. נעם. הרמתי.

"אבא, אני רוצה לבוא לדבר."

הוא הגיע בערב, הפעם בלי הילדים. ישבנו שוב במרפסת, בחושך, עם כוסות קפה שהתקררו מהר. "עשיתי משהו שאף פעם לא עשיתי," הוא אמר. "הלכתי לעורך דין. הגשתי בקשה להסדר ראייה. יש לי דירה, יש לי תוכנית, יש לי מטפלת לילדים שתעזור לי בשעות העבודה." הוא הוציא מהתיק דפים מודפסים, הניח אותם על השולחן. מסמכים. תוכניות. החלטה.

הסתכלתי עליו. על הפנים שלו, עייפות אבל חדות. לא היו שם דמעות. לא הייתה תחינה. הייתה שם איזו מוצקות שלא ראיתי מעולם. "אני לא סולח לה," הוא אמר. "לא עוד."

חיבקתי אותו. במשך דקה ארוכה לא דיברנו. רק הרוח של הערב בפתח תקווה עברה בינינו, ובתוך הבית שמענו את רבקה מסדרת כלים.

שבועיים אחר כך שירי הופיעה אצלנו בדלת. לא ציפיתי לזה. היא עמדה שם, רזה יותר ממה שזכרתי, עם איפור מרוח והבעה שידעתי לקרוא מרחוק. "שלמה," היא אמרה, "אני צריכה לדבר איתך. תעזור לי להחזיר אותו."

הסתכלתי על האישה שהרסה לבן שלי את החיים ארבע פעמים. "שירי, את רוצה קפה?" שאלתי.

היא נכנסה, ישבה על הספה בסלון, בדיוק באותו מקום שהילדים שלה ישבו וציירו לפני חודש. "אני בטיפול," היא התחילה. "הפעם זה שונה. את המילים האלה שמעתי בעבר, כן?"

היא הנהנה, בשקט.

"אני לא יכול לעזור לך להחזיר אותו," אמרתי. "אבל אני יכול להגיד לך משהו. כל השנים האלה, לא ראית את הילדים שלך. תחשבי עליהם. לא על נעם, לא עלייך. עליהם."

היא קמה. לקחה את התיק שלה. "אתה אבא רע," היא אמרה, והלכה.

דלת הבית נסגרה מאחוריה. רבקה באה אליי מהמטבח, נשענה עליי. "מה אמרת לה?" שאלה.

"את האמת."

בשבת האחרונה ישבנו כולנו – נעם, אלי, איתן, רבקה ואני – על אותה מרפסת, לאור אחר הצהריים. איתן בנה לגו, אלי הקריאה בקול ספר שהיא אוהבת. נעם הכין פסטה עם רוטב שקדים, מנה חדשה שלמד מאיזה סרטון, ופתאום איתן אמר: "אבא, בדירה החדשה יש מרפסת כמו של סבא?" ונעם חייך, נגב את ידיו במגבת, ואמר: "יש מרפסת קטנה יותר, אבל יש. נוכל לשים שם עציץ עם בזיליקום."

אלי הרימה מבט מהספר. "ואפשר יהיה להזמין פיצה בימי שישי כמו פה?"

"כל שישי," אמר נעם, והסתכל עליי לרגע. לא הייתי צריך להגיד כלום.