HE
בשבע בבוקר, כשהשמש עוד ניסתה לטפס מעל בנייני רמת גן, הדלת שלי נפתחה. נעם עמד שם, חליפה מחויטת וכבר מזיעה, עם שני הילדים — רותם בת השמונה ויונתן
יואב ישב על הספה בסלון שבתל אביב, מביט בחתול השחור והמתמתח שלו, מוצי, בזעם מעושה. "אתה בוגד, מוצי. שמעת אותי? בּוֹ-גֵד," הוא הטיח לעברו אצבע מאשימה. "אני נסעתי
במשך ארבעים ושתיים שנה חייתי את החיים של "מחר". תמיד היה איזה פרויקט דחוף, איזו שיחת טלפון עם סן פרנסיסקו, איזו ישיבת זום שלא נגמרת. אשתי מיכל אומרת
שמעתי את הצליל הזה של המפתחות נופלים על השולחן במשרד התיווך, והבנתי שזהו. זה קרה. שלושים אלף שקל, משומשת, יד שלישית, פולקסווגן גולף כחולה כהה משנת 2008. בעיניים
שמי יעקב לוי, ואני בן שבעים ושתיים. במשך שנים חייתי חיים מלאים: אשה שאהבתי עד כלות, עבודה כקבלן בניין שמילאה אותי סיפוק, ובית קטן ברחוב השקמה בראשון לציון
המילים נחתו באולם ההרצאות כמו יריה באפלה. "אני בוחר בה." שלוש־מאות מועמדים קפאו במקומם. חלקם נשאו תארים מהאוניברסיטאות היוקרתיות בעולם. אחרים עטו חליפות מעצבים ששוות משכורת שנתית. במשך
חזרתי הביתה באחת־עשרה בלילה, אחרי משמרת כפולה במחלקה הכירורגית. הרגליים זמזמו, הגב כאב, וכל מה שרציתי זה להוריד את הקלוקסים ולשטוף את הפנים. המזגן בחדר המדרגות לא עבד,
— יואב, תגיד, אתה מאמין בניסים? הוא הרים את המבט מהרובה המפורק ששכב על שולחן העבודה במחסן. השפם שלו התעוות קלות. תמיד ככה — דווקא כשהוא מנסה להתרכז,
יוסף ביקש מאמיר דבר אחד, הבקשה האחרונה: — תביא לי את פז, אמיר. תן לי להיפרד ממנו. אבל אל תכריח אותו להיכנס לסל־קרייר, תדבר אליו יפה. הוא מבין
בניין המגורים בחיפה היה חדש, כמעט מבריק, אבל באוויר עמדה לחות כבדה של אוגוסט. יואב ירד במעלית כשבוני, ג׳ק-ראסל קטן ורועד, צמוד אליו. הדלת נפתחה אל הלובי הממוזג