בשבע בבוקר, כשהשמש עוד ניסתה לטפס מעל בנייני רמת גן, הדלת שלי נפתחה. נעם עמד שם, חליפה מחויטת וכבר מזיעה, עם שני הילדים — רותם בת השמונה ויונתן הקטן שעוד היה בפיג'מה. "אבא, אני חייב לזוז. ישיבת מנהלים בעשר דקות," הוא היה זורק לי את שני התיקים, מנשק את הילדים על המצח ונעלם. ככה זה נמשך כבר שלוש שנים.
אני יעקב, בן שבעים ושלוש. גר לבד בדירת שלושה חדרים בקומה השלישית, בלי מעלית. אחרי שאשתי נפטרה, השקט היה המפלט שלי. תכננתי לקום מאוחר, לשתות קפה בשכונת הבורסה, לטייל בפארק הלאומי, אולי אפילו לצאת לדייטים עם אלמנות מהשיכון. אבל אז נעם התגרש.
רותם ויונתן הפכו לשגרה שלי. להכין סנדוויצ'ים לבית הספר, להתווכח על דגני בוקר, לקפל כביסה, להוציא כלבים, להחזיר כלבים, שיעורי בית, ארוחת צהריים, מקלחת. רותם שאלה פעם למה סבא תמיד עייף. לא עניתי. הייתי עסוק בלגרד את החומוס מהשולחן.
החברים שלי הפסיקו להתקשר. בדמינגטון בימי שלישי הפך לזיכרון רחוק. כאבי הברכיים שלי החמירו, אבל לא היה לי מתי ללכת לפיזיותרפיה. יונתן היה חולה? סבא נשאר איתו. רותם הייתה צריכה חוג? סבא נוסע באוטובוס. נעם היה בא לאסוף אותם באיחור קבוע, עייף, עם שקיות מתחת לעיניים, ומפטיר "תודה, אבא" כאילו סיים משמרת עם קולגה.
יום חמישי האחרון שינה הכול.
הילדים כבר התרחצו, אכלו שניצל וצ'יפס, וראו טלוויזיה בסלון. עמדתי במטבח, מקרצף סיר חרוך, כששמעתי את המפתח בדלת. נעם נכנס מוקדם יחסית, דיבר בטלפון ברמקול. זאת הייתה דנה, אחותו שגרה בחיפה.
"אני אומר לך, דנה," הוא צחק לתוך הטלפון, "אבא שלי עושה ממני צחוק. הוא בטוח שהוא מגדל דור שלם לבד. כאילו יש לו משהו אחר לעשות כל היום. הוא הרי מזדקן, זה מחזיק אותו ערני. במקום סתם לשבת מול המרקע, שיתעסק עם הילדים."
המשכתי לקרצף, אבל האצבעות שלי קפאו.
"ברור שעדיף לו," המשיך נעם בקלילות, "אחרת הוא היה מתייבש שם לבד בדירה. ככה יש לו ערך. וגם אני חוסך בייביסיטר, כן? תחשבי איזה כסף הוא שווה לי."
הוא ניתק. המילים "חוסך בייביסיטר" ו"שווה לי" חרכו לי את החזה כמו הסיר הריק. נכנסתי לסלון באיטיות. נעם שלף פחית קולה מהמקרר שלי, רגוע, כאילו לא אמר דבר.
"נו, מה, השתוללו היום?" שאל בחיוך.
"שמעתי אותך," אמרתי. הקול שלי היה נמוך. כבד.
"שמעת מה?"
"את השיחה עם דנה. הכול. זקן. משועמם. חסכוני."
החיוך שלו קפא. "אבא, אל תהיה דרמטי. דיברתי סתם, זאת הייתה צורה דיבור."
"צורה דיבור?" הנחתי את מגבת הכלים על השיש. "שלוש שנים אני השעון המעורר, הטבח, המורה הפרטי והמנקה שלך. ויתרתי על הטיול להודו שתכננתי עם חברים. על הפיזיותרפיה. על יפהפיה בת שישים ושש שגרה ברחוב הכלנית וקוראת לי לקפה. והכול היה בסדר, עד ששמעתי איך אתה מדבר עליי. לא 'אבא'. לא 'סבא'. שטיח. שטיח לנגב עליו את בעיות הלוגיסטיקה."
"אבא…"
"מה, 'אבא'? אבא שלך התחיל לבכות לפני שבוע כשלא הצליח לקום מהאסלה מרוב כאבים. אבא שלך לא ישן בלילה כי יונתן חלם חלום רע. איפה היית? באיזו ישיבת מנהלים? איזה 'ערך' בדיוק חישבת לי שם?"
רותם הרימה ראש מהטלוויזיה. "סבא, למה אתה צועק?"
לקחתי נשימה. נעם החוויר. "סע הביתה, נעם. הילדים יישארו אצלי הלילה. אני לא אפקיר אותם, הם לא עשו כלום. אבל אתה — אתה תיסע עכשיו, ותחשוב טוב טוב איך מחזירים כבוד למי ששחק את גופו ואת שנותיו בשבילך."
שבוע שלם לא דיברנו.
הילדים המשיכו לבוא. לא יכולתי לזרוק אותם, הם הנכדים שלי, הנשמה שלי. אבל הרגליים שלי כבדות יותר עכשיו. לא רק מברכיים גמורות — מהמשקל של הידיעה שאתה בלתי נראה. נעם בא לאסוף אותם בשקט. הנחתי צלחות, הוא לקח תיקים. דממת אלחוט.
ביום ראשון, כשהוא בא, עצרתי אותו בדלת. מפה של רחובות ירושלים הייתה פרושה על השולחן.
"מה זה?" שאל.
"מסלול," אמרתי. "ביום שלישי אני נוסע לירושלים. לבד. לשלושה ימים. יש כנס לוותיקי הבריגדה. לא הייתי שם חמש שנים."
"אבל… מי יהיה עם הילדים?"
הבטתי בו. "אתה. אבא שלך נוסע. תצטרך להסתדר, כמו שאני הסתדרתי."
עיניו התרחבו. "אבל יש לי פרויקט, אבא, אני לא יכול פשוט…"
"תוכל." קמתי לאט, מרגיש כל חוליה בעמוד השדרה. "תיקח ימי מחלה. תבטל פגישות. תגלה שיש לך ילדים. ואם דנה כל כך מודאגת לגבי הזִקנה שלי, היא מוזמנת לבוא מחיפה ולעזור. אין 'סבא חינם'."
הוא התחיל למחות, ואז השתתק. ראה את הוודקה והסודה על השיש, דבר שלא נגעתי בו כבר חודשים. ראה את כרטיס הנסיעה. ראה משהו בעיניים שלי — לא כעס, החלטה.
נסעתי.
משם, מירושלים, קיבלתי תמונה בוואטסאפ בשעה שתיים בלילה. נעם, בבלאגן של דירתי, עם יונתן ביד אחת ובקבוק בשנייה, עיניים אדומות. מתחת לתמונה היה כתוב: "הבנתי, אבא. אני מצטער."
חזרתי ביום חמישי. הבית היה נקי. לא מבריק, לא מושלם, אבל נקי. על השיש חיכתה קערת מרק עוף. לידה פתק: "קניתי את התרופות של הברכיים. בדקתי גם לגבי פיזיותרפיסט שמגיע הביתה. ויש אישה מרחוב הכלנית ששאלה מה שלומך. נראה לי שכדאי לך לקחת אותה לקפה. מגיע לך."
מאז, הילדים עדיין אצלי. אבל עכשיו זה יומיים בשבוע, לא חמישה. בימי שלישי יש לי בדמינגטון. בימי חמישי, קפה עם נורית מרחוב הכלנית. הברכיים עדיין כואבות, אבל הגב שלי זקוף יותר. לא הגיל כופף אותו — השתיקה.
כשנעם קורא לי עכשיו "אבא", אני שומע בשתי ההברות משהו שלא היה שם קודם. פחד.
