במשך ארבעים ושתיים שנה חייתי את החיים של "מחר". תמיד היה איזה פרויקט דחוף, איזו שיחת טלפון עם סן פרנסיסקו, איזו ישיבת זום שלא נגמרת. אשתי מיכל אומרת לי – בוא ניסע לצפון, הילדים רוצים לראות שלג בחרמון. אני עניתי אוטומטית: "בחורף הבא, מבטיח". אבא שלי, יוסף, גר לבד בבאר שבע מאז שאמא נפטרה. כל שבוע התכוונתי להתקשר, אבל תמיד ירד עליי ערב ופתאום השעה הייתה אחת־עשרה. "מחר," אמרתי לעצמי, "מחר אתקשר מוקדם". ו"מחר" הזה מעולם לא הגיע.
עד הבוקר שצלצל הטלפון במשרד.
הייתי באמצע מצגת מול המנכ"ל, כשהמסך שלי רטט. מספר לא מוכר מבאר שבע. התעלמתי. אחרי חמש דקות אותה נורה מהבהבת שוב. יצאתי החוצה, לחלל הפתוח שמשקיף על רעננה הירוקה, והרמתי.
"אבי? זו שכנה של אבא שלך, גברת לוי." קול רועד, מתנצל. "יוסף קיבל דופק לא סדיר, לקחו אותו לסורוקה. כדאי שתבוא."
הלב שלי נפל לבטן, אבל המוח עוד סירב להאמין. "אני על הקו," אמרתי וניתקתי. רצתי לאוטו, וולוו XC60 האפורה, וטסתי דרומה. בכביש שש פקק תנועה שלא נגמר. בשעה וחצי הראשונות לא זזתי כמעט מטר. צפרתי, קיללתי, דפקתי על ההגה, והזמן דפק חזרה.
כשהגעתי לבית החולים, השמש כבר שקעה. בכניסה למיון עמדה אחות צעירה, כיפה סרוגה לראשה, והסתכלה עליי במבט שאני אזהה לעד. "אתה הבן של יוסף? אני מצטערת. הוא נפטר לפני כעשרים דקות. התקף לב נרחב."
לא בכיתי. הגוף שלי קפא. לקחתי שקית ניילון עם חפציו: משקפיים, ארנק דק עם שטרות של עשרים שקל, ושעון יד ישן של "אורינט" שעצר בשעה 14:47. הזמן שבו הלב שלו הפסיק לפעום.
נסעתי לדירה שלו בשכונת נווה זאב. חלון המטבח נשאר פתוח, וילון בדוגמת פרחים התנופף ברוח. על השיש עמד ספל קפה קר למחצה, עם שאריות של חלב שהספיק להיפרד. אבא הכין קפה, חיכה למשהו, וחיכה, והקפה התקרר. בחדר השינה מצאתי קופסת נעליים שהציצה מתחת למיטה. הרמתי את המכסה. בפנים שכבו מחברות כרוכות בספירלה, עשרות מהן, כל אחת מתוארכת בעט כחול רועד.
התיישבתי על הרצפה, הגב לקיר, ופתחתי את הראשונה. כל עמוד הכיל שלוש או ארבע שורות: מה הוא אכל, מי התקשר, איזו תוכנית ראה בטלוויזיה. ושורה תחתונה, כמעט זהה, שבוע אחרי שבוע:
"אולי אבי יתקשר היום."
"אבי אמר שיבוא בשבת – לא הגיע."
"אבי ענה רק בהודעה: 'בפגישה, אדבר מחר'."
הידיים שלי רעדו. דפדפתי מהר קדימה, בתקווה למצוא שינוי, אבל התבנית חזרה על עצמה. היומן האחרון נקטע באמצע אפריל. באותו עמוד, מתחת למילים "רבע עוף עם אורז", הופיעה שוב השורה: "אולי אבי יתקשר בליל הסדר." לא התקשרתי. הייתי עסוק בעבודה, שלחתי "חג שמח" בווטסאפ וחשבתי שיצאתי ידי חובה.
הבנתי שמשהו חייב להישבר. חזרתי הביתה לרעננה, למיכל ולנוגה בת השתים־עשרה ולאיתַי בן השמונה. נכנסתי למטבח, התיישבתי ליד השולחן שהיה מלא בציורים של הילדים, ואמרתי בקול שקט: "אני רוצה להתפטר." מיכל שמטה את הסמרטוט. "מה קרה?" היא שאלה. שלפתי את אחת המחברות, הראיתי לה את השורות. היא קראה, ואז הביטה בי. "עבדת כל כך קשה, אבל על מה ויתרת?"
"על אבא. וכמעט ויתרתי גם עליכם."
באותו לילה ישבנו ארבעתנו בסלון, על הספה הירוקה המרופטת, ותכננו. לא תכננו תוכנית עסקית. תכננו מסע. החלטנו לקחת שנת הפסקה, להוציא את הילדים מהמסגרות, לנסוע עם אוהל, לראות את מכתש רמון בזריחה, לשחות בכנרת בשש בבוקר, לבקר את סבתא רבתא בנוף הגליל לפני שיהיה מאוחר מדי. בעבודה חשבו שהשתגעתי. סגן הנשיא התקשר באופן אישי: "אבי, יש לך אופציות, אתה זורק קריירה." "אני זורק קריירה," אמרתי, "כדי למצוא חיים."
חודש אחר כך, עוד לפני שעשינו צפונה, עצרנו בחוף הים בהרצליה. נוגה בדיוק למדה לרכב על גלים קטנים עם בוגי בורד, איתי בנה מבצר מחול רטוב, ומיכל ישבה על שמיכה, קראה ספר, הרימה מבט מדי פעם וחייכה. נכנסתי למים, קרירים, עומדים עד המותניים. הגלים נשברו בעדינות על החזה שלי, והשמיים הפכו מכתום לסגול.
איתי צעק: "אבא, תראה את המגדל! הוא ענק!"
הסתכלתי על המבצר, על הידיים הקטנות המלוכלכות, על העיניים הנוצצות, וידעתי שהרגע הזה לא יחזור. לקחתי נשימה עמוקה, מליחה, ופשוט עמדתי שם. בלי טלפון, בלי אימיילים, בלי "מחר".
השעון של אבא, שעצר בשעה 14:47, היה בכיס המעיל שלי. הוצאתי אותו, ליטפתי את הזכוכית הסדוקה, והחזרתי לכיס.
איתי קרא לי שוב, ומיכל סימנה בשלום מרחוק. הלכתי אליהם, יחף על החול הרטוב, הרגשתי איך כל צעד ננעץ באדמה ומשאיר סימן.
