שמעתי את הצליל הזה של המפתחות נופלים על השולחן במשרד התיווך, והבנתי שזהו. זה קרה. שלושים אלף שקל, משומשת, יד שלישית, פולקסווגן גולף כחולה כהה משנת 2008. בעיניים של אחרים – גרוטאה. בעיניים שלי – המכונית שאף אחד לא רצה להתקרב אליה חוץ ממני בשלוש השנים האחרונות. טפולים, ביטוחים, רישוי, טסטים. כל חודש הוצאתי עוד ארבע מאות שקל רק כדי שהיא תמשיך לעמוד שם, מתחת לחלון שלי, ברחוב השקט בקריית ביאליק.
אמיר התקשר בדיוק כשישבתי על המרפסת של המלון באילת. ארבעה ימים של חופשה ראשונה בחיים. בת שישים וחמש, אלמנה בארבע השנים האחרונות, מורה לאזרחות בדימוס. אף פעם לא יצאתי לחופשה לבד. תמיד דאגתי – למשה, לילדים, לנכדים, לארוחות שישי, לשעורים, לבחינות בגרות, לקניות בסופר, לכסף שתמיד הלך למשהו דחוף יותר ממני. הייתי כמו הגולף הזאת – מחכה שמישהו ירצה להשתמש בי.
– אמא, את רצינית? מכרת את האוטו? בלי להגיד מילה? – הקול של יעלי היה חד, כזה שלא שמעתי ממנו מאז שהיא הייתה בת שש־עשרה ורבה איתי על חצאית קצרה מדי.
– אמרתי לך, מותק. אמרתי לכולם. שלוש שנים. "תקחו את האוטו. תיסעו. תמכרו. תעשו משהו". אף אחד לא ענה.
היא ניתקה. הים האדום נצץ לי מול העיניים, שמש של נובמבר התישבה על הכתפיים שלי כמו צעיף חם, וביד ימין החזקתי כוס קפה קר שהזמנתי בבריכה. טוב, רותי, אמרתי לעצמי, הגיע הזמן לדבר עם עצמך בקול רם. בעברית. עם המילים הכי פשוטות שיש: את נהנית. מותר לך. ומי שלא מבין – שילמד להבין.
—
משה הלך לעולמו במרץ, שבוע לפני פסח. לב. בן שבעים ושלוש, איש חזק, מנהל עבודה בבניין כל החיים. "סלע", קראו לו החבר'ה בחצר. אף פעם לא לקח יום מחלה, אף פעם לא התלונן. ואז בוקר אחד – כואב לו בחזה, אמבולנס, בית חולים רמב"ם, חדר הלם, דפיברילטור. סוף.
הלוויה בבית העלמין בחיפה, שבעה בבית הקטן שלנו, ארבעים איש מסביב לשולחן, אני בשמלה שחורה חותכת עוגת גבינה ששרה מהשכנים הביאה, ולא הרגשתי כלום. כמו מישהו שכיבה את האור בחדר והלך לישון.
הגולף הזאת – משה קנה אותה לפני חמש־עשרה שנה, כשהייתה בת שלוש. יד שנייה ממישהו מהעבודה. "מציאה, רותי. מנוע כמו חדש. תראי איך היא נוסעת". הוא שמר עליה כמו על תינוק. שטיפות כל שבועיים, החלפת שמן במוסך של אבי בקריית אתא, כיסוי בד על ההגה בקיץ. הוא אהב לנהוג לחיפה, לשבת על החוף בדדו, לשתות בירה שחורה עם חברים מהעבודה. לפעמים הייתי מצטרפת, לפעמים לא. אף פעם לא שאל יותר מדי. פשוט נסע וחזר, עם שקית פלאפל ושקית בגדים מהמכבסה. "רותי, העולם יפה כשנוסעים לאט".
אחרי השבעה אמיר ויעלי באו פעם אחת לראות את הרכב. אמיר, הבן שלי, בן ארבעים ושתיים, גר ברמת גן עם אישה ושני ילדים, עובד בחברת הייטק. יעלי, בת שלושים ושמונה, גרה בתל אביב, מטפלת באומנות, חיה עם בן זוג וכלב. לשניהם יש רכבים, חדשים, סוזוקי קרוסאובר לאחד וטויוטה היברידית לשנייה. הגולף נראתה להם כמו מוצג במוזיאון. "תשאירי את זה, אמא. אולי פעם נבוא לקחת אותה לטיול".
פעם. המילה הזאת שמעתי עשרות פעמים באותה שנה. פעם נבוא לשבת. פעם נביא את הנכדים. פעם נסדר לך את המחסן. פעם – מילה יפה שמשמעותה "אף פעם", אבל יותר נעימה לאוזן.
שנה ראשונה. שילמתי ביטוח חובה, ביטוח מקיף, טסט, תיקון מזגן, צמיגים חדשים קדמיים. נסעתי איתה בערך ארבע פעמים – לסופר, לקופת חולים, לבית הקברות. חניה עולה כסף. דלק עולה כסף. המוסך של אבי הפך להיות החבר הכי טוב שלי – כל פעם עוד צליל מוזר, עוד נורה אדומה בלוח המחוונים.
שנה שנייה. התחילו הגשמים. הגולף עמדה מתחת לחלון שלי, ואני הסתכלתי עליה כל ערב, שותה תה עם נענע, חושבת על משה. איך הוא היה יוצא כל שישי בבוקר, מוריד את החלונות, מנגן מוזיקה יוונית. עכשיו היא סתם ברזל. ברזל שעולה לי שש מאות שקל כל חודש בממוצע.
התקשרתי לאמיר. "בוא ניקח אותה למוסך, נמכור אותה, תעשה עם הכסף מה שאתה רוצה". הוא ענה לי בוואטסאפ: "עמוס עכשיו, נדבר בדצמבר". דצמבר הגיע. ינואר. פברואר. כלום.
יעלי אמרה: "אמא, אל תמכרי, זאת מזכרת מאבא. הוא כל כך אהב אותה". אמרתי לה: "אבא גם אהב אותך. מתי באת לבקר אותו בשנה האחרונה?". היא התחילה לבכות. לא שאלה בחזרה.
שנה שלישית. איזה בוקר של יולי, חם בטירוף, הזמנתי טסטר שיגיד לי אם היא שווה משהו. הוא הגיע, בדק, רשם משהו בדף. "גברת רות, המנוע אחלה, השלדה טיפה חלודה, אבל אם תטפלי בצבע ובמזגן – אולי תקבלי משהו קטן". שאלתי כמה קטן. "עשרים, אולי עשרים וחמישה אלף". ישבתי ברכב, סגרתי את הדלת, ופתאום התחלתי לבכות. לא בכיתי על משה. בכיתי עלי. על זה שבכל פעם שהסתכלתי על הרכב, ראיתי רק חובות, רק ציפיות, רק אחרים. ומה איתי?
קמתי למחרת, התקשרתי למתווך רכבים בקריות, חבר של חבר של מישהו. "תשמע, יש לי פולקסווגן גולף 2008, במצב סביר". תוך ארבעה ימים הוא הביא קונה – בחור צעיר מחיפה, סטודנט בטכניון, כזה עם משקפיים עגולים וחולצה של להקת רדיוהד. "סבתא שלי הייתה נוסעת על גולף כזאת, גברת. מחזיר לי את הילדות". נתן לי המחאה על שלושים אלף שקל, לחץ יד, אמר "נסיעה טובה". היא באמת נסעה. נעלמה לי מהעיניים ברחוב, פנתה שמאלה לכיוון הצ'ק פוסט, ואני נשארתי עומדת על המדרכה, עם דמעות ועם חיוך. אלוהים, רותי. שחררת.
חודש אחרי זה עשיתי מה שלא עשיתי מעולם. אילת. הזמנתי חבילה דרך האינטרנט – ארבעה לילות, חצי פנסיון, מלון ליד הים. טיסה מתל אביב, פעם ראשונה בחיים שלי שאני טסה לבד. בעלייה למטוס שאלו אותי איפה אני יושבת. אמרתי: "ליד החלון. תמיד רציתי לשבת ליד החלון".
באתי לאילת, הלכתי לים, נכנסתי למים, צרחתי כמו ילדה. ישבתי במסעדה דגים, אכלתי שרימפס, משהו שמשה בחיים לא הסכים שאזמין. שתיתי יין לבן. קניתי שמלה בצבע טורקיז בשוק. באחד הערבים ישבתי בבריכה, השעה שבע בערב, כולם כבר הלכו לאכול, ואני שחיתי לבד. אף אחד לא חיכה לי. אף אחד לא ביקש שאביא משהו מהסופר. אף אחד.
השיחה מאמיר הגיעה ביום השני.
– אמא, את מודעת לזה שמכרת רכוש של אבא בלי לשאול אותנו?
– אבא כתב את הרכב על שמי לפני עשרים שנה, אמיר. זה לא רכוש, זאת היתה מתנה. ואותכם שאלתי. שלוש שנים שאלתי.
הוא נשם עמוק. "היית צריכה לחכות. היינו לוקחים אותה מתישהו. זאת גולף קלאסית, המחירים רק עולים. והילדים שלי רצו אותה".
הילדים שלו. נועה בת השתים־עשרה ויואב בן התשע. בחיים לא ראיתי אותם נכנסים לגולף. אפילו לא שאלו עליה.
– אמיר, תגיד לי משהו אחד. מתי בפעם האחרונה נהגת בה?
שתיקה.
– אני שואלת. מתי. תאריך.
– אמא…
– בדיוק. עכשיו תקשיב לי טוב. מכרתי את הרכב. הכסף שלי. אני באילת, בפעם הראשונה בחיים שלי, עם הרגליים במים ועם השמש על הפנים. ואני לא הולכת להתנצל. אתה רוצה לריב – תבוא לאילת. אני מזמינה אותך לקפה.
הוא לא בא.
יעלי התקשרה יומיים אחרי, כשכבר הייתי על המטוס חזרה. "אמא, את לא מבינה. הרכב היה חלק מהבית. כשהייתי קטנה, אבא היה לוקח אותי איתו לחוף. היינו שומעים אייל גולן ומדברים על החיים. איך יכולת למכור אותו לזר?"
– את בת שלושים ושמונה, יעלי. יש לך רכב. יש לך חיים. כשאבא נפטר, השארת אותי לבד עם האוטו, עם החשבונות, עם הזכרונות. באת לבקר פעמיים בחצי שנה. ובכל פעם ששאלתי על הגולף, אמרת: "אחר כך, אמא". אז עכשיו, "אחר כך" הגיע.
שתיקה ארוכה. שמעתי אותה בוכה שם, בצד השני. פעם, לפני עשרים שנה, הייתי רצה לנחם אותה. עכשיו רק חיכיתי. חיכיתי שהיא תגיד משהו אמיתי. היא לא אמרה.
עבר חודש. אמיר שלח הודעה בקבוצה המשפחתית: "מישהו רוצה לבוא לארוחת שישי אצלי? נביא דגים". עניתי: "אני אביא יין. יין לבן". הוא כתב: "ממתי את שותה לבן?" עניתי: "מאילת".
יעלי הגיעה לארוחה. שמה על השולחן סלט. התיישבנו, אכלנו, דיברנו על הנכדים, על הלימודים של נועה, על העבודה שלה. הגולף לא עלתה. בהתחלה הרגשתי שזה כבד, השתיקה הזאת. כמו סלע שיושב באמצע השולחן. אבל אז נועה שאלה אותי: "סבתא, מה את הולכת לעשות עכשיו עם הכסף?" הסתכלתי עליה. בת שתים־עשרה, עם עיניים ירוקות כמו של משה. אמרתי לה: "אני חושבת לקנות אופניים חשמליים. ולנסוע כל בוקר לחוף".
יעלי חייכה. בפעם הראשונה מזה חודשים, היא חייכה. "אופניים? בגילך?" שאלה.
– אני בת שישים וחמש, מתוקה שלי. לא בת מאה. ובחייך, כמה פעמים בחיים את עושה משהו בפעם הראשונה?
אתמול הלכתי לחוף דדו. לבד. עם אופניים חשמליות חדשות בצבע כחול, כמו הגולף. ישבתי על הספסל הרגיל של משה, זה שפונה לכיוון הים, הסתכלתי על הגלים וחשבתי על הבחור ההוא מהטכניון. בטח הוא נוסע עכשיו בגולף, בדרך לאיזו מעבדה או לדייט. בטח הוא שם מוזיקה אחרת ברדיו. אולי אפילו החליף את הכיסוי של ההגה.
משה היה מבין. אני יודעת שהוא היה מבין. הוא לא היה איש של חפצים. הוא היה איש של רגעים. וכשהוא היה רואה אותי עכשיו – יושבת על החוף, עם שיער פרוע מהרוח, עם הרגליים קבורות בחול, עם חיוך קטן ומוזר כזה שאף אחד לא ראה עליי מעולם – הוא היה ניגש, מתיישב לידי, ואומר בקול השקט שלו: "רותי. סוף סוף הגעת".
בינתיים, אני כאן. אני והאופניים והחול והים. ואם מישהו מהילדים רוצה להצטרף – הוא יודע איפה למצוא אותי. אני לא בורחת. אני פשוט כבר לא עומדת.
