יואב ישב על הספה בסלון שבתל אביב, מביט בחתול השחור והמתמתח שלו, מוצי, בזעם מעושה.
"אתה בוגד, מוצי. שמעת אותי? בּוֹ-גֵד," הוא הטיח לעברו אצבע מאשימה. "אני נסעתי עד אילת בשבילך. כן-כן, כמעט עד הגבול המצרי. נלחמתי שם עם עדת עקרבים ענקיים ומבריחים חמושים בסכיני קומנדו. חטפתי אותך כמעט מתחת לאף של גמל פראי. ואתה? מה אתה עושה? אתה הולך לגיסתי גלי, כמו איזה…"
מוצי פיהק, ליקק את כף רגלו הקדמית והפנה אליו מבט מזוגג. הוא היה חתול רחב ושבע, שפרוותו השחורה בוהקת כמו פסנתר כנף מלוטש. ואת הנאום הזה הוא שמע בפעם הארבעים.
הדירה של יואב ומיכל הייתה למעשה דירת גן ישנה בשכונת פלורנטין, עם חצר קטנה ששופצה לכדי סלון חיצוני. מעבר לעציץ לימונים ענק שהפריד את השטח, גרה גלי, אחותה הצעירה של מיכל, עם החבר שלה, עידו. המעבר ביניהן היה קליל כמו משב רוח. ומוצי פשוט… עבר צד.
הוא בילה שם שעות. מיכל, אשתו, סיפרה שהוא שוכב שם על הברכיים של גלי, רודף אחרי חוט צמר, אוכל טונה איכותית ישר מהיד. דברים שאצלם בבית הוא מעולם לא עשה. יואב ראה סרטון שגלי שלחה למיכל, שבו מוצי ליקק להנאתו מקל דג בורי טרי.
"אצלנו טונה בשמן זית הוא מסרב לגעת!" יואב כמעט צעק. "מלך כזה, כפוי טובה, תגידי לי."
מיכל צחקה. "נו, באמת. מה איכפת לך? שיהיה לו כיף. הוא חתול."
"אבל הוא שלי," מלמל יואב.
הוא לא יכול היה להסביר את זה. זו לא הייתה קנאה רגילה. למרות שמוצי תמיד היה צמוד לברכיו בארוחות ערב, ונהג לישון למרגלות המיטה כל לילה, בחודש האחרון היה משהו אחר באוויר. מוצי לא סתם יצא להרפתקה; הוא נשאר שם. הוא סירב לחזור הביתה. הוא ישן בסלון של גלי, וכשיואב קרא לו, היה מרים ראש, מביט בו במבט שיואב יכול היה להישבע שאומר: "אני בדיוק במקום שבו אני צריך להיות."
זה הדאיג אותו. לא הכעיס. הדאיג. חתולים לא סתם מחליפים בית. יש סיבה.
התשובה הגיעה בלילה שלישי, באחת וחצי בלילה.
מיכל הייתה במשמרת לילה בבית החולים.
יואב ישן שינה עמוקה וטובה, כשצללית שחורה נחתה על חזו כמו אבן. מוצי. יללה בס נמוכה ועמוקה בקעה מגרונו, צליל שיואב מעולם לא שמע ממנו. זו לא הייתה יללת חתול רגילה; זו הייתה יללה של סכנה, טון ראשוני שקפא את הדם בעורקים. החתולה מוסה קפצה מהמיטה והחלה ליילל גם היא, צורמנית, היסטרית.
"מה, מה קורה?!" יואב קפץ, לבו הולם. המחשבה הראשונה הייתה פיגוע. המחשבה השנייה הייתה שריפה. הוא רץ יחף, מתנגש בקירות, מנסה למצוא מתג אור.
ואז מוצי זינק מהמיטה ורץ לדלת האחורית, אל עבר חצר הלימונים. הוא עצר, הסתובב, והביט ביואב. המבט הזה לא היה "תן לי לצאת". המבט היה "בוא. עכשיו."
יואב רץ אחריו, יחף על הבטון הקר. הוא קפץ מעל העציץ הנמוך שהפריד בין החצרות והגיע לדלת הזכוכית של גלי. הווילון היה פתוח חלקית. הוא ראה אותה.
גלי שכבה על הרצפה, מכורבלת בתנוחה לא טבעית, מטרים ספורים מהמיטה שלה. יד אחת הייתה שלוחה קדימה, מנסה להגיע אל שידת הלילה. היא נשמה בצפצופים חרוכים, גרון חנוק. על המיטה, החבר שלה עידו ישן שינה מתוקה, אוזניות בתוך אוזניו, לא שומע כלום.
"גלי!" יואב הכה בדלת. נעול. לקח לו שתי שניות להיזכר איפה המפתח הרזרבי. הוא רץ, חזר, פתח, ומצא אותה כחולת שפתיים. התקף אלרגיה חריף. "אפיפן," הוא מלמל לעצמו. "איפה האפיפן?" הוא צעק. עידו התעורר בבהלה, מבולבל, ויואב שאג עליו הוראות תוך כדי שהוא מחפש בתיק של גלי. מזרק האדרנלין היה שם, תודה לאל.
הזריקה, האמבולנס, הדקות שנמתחו כמו נצח. כשגלי פקחה עיניים באמבולנס, מצמוץ חלש של הכרה, יואב הבין משהו: מוצי לא עבר דירה. מוצי עבר למשמרת.
יומיים אחר כך, כשגלי חזרה הביתה חיוורת אבל מחייכת, מוצי נכנס הביתה כמו מלך ששב מארמון הקיץ.
הוא הגיע, ליקק קצת למוסה, חטף ממנה איזה סטירה רכה, ואז קפץ על הברכיים של יואב.
יואב ליטף אותו. "שיניתי קצת את הסיפור," אמר לו בשקט, כדי שאף אחד אחר לא ישמע.
מוצי גרגר.
"אני לא נסעתי עד אילת. אני טסתי לפסגת החרמון. במינוס חמש מעלות. הסערה הייתה כל כך חזקה, שהשלג הגיע לי עד המותניים. מצאתי אותך במבצר נטוש, שמור על ידי יחידת עילית של נמיות קומנדו. אתה ישבת שם על כס מלכות עשוי מקרטון, ואמרת לי 'יואב, לקח לך זמן'."
מוסה קפצה על הספה וישבה במרחק מה. מוצי הביט ביואב, מזיז באיטיות את זנבו. כאילו אומר: "אוקיי, הגזמת. אבל תמשיך."
"החזקתי אותך ביד אחת ונשק סער בשנייה. ירינו אלפי כדורים. לבסוף הגענו לג'יפ, קפצנו פנימה, ונסענו הביתה. ידעתי מה יש לי בידיים. ידעתי שזה לא סתם חתול. ידעתי שזה…"
מוצי עצם עיניים. גרגורו התגבר. מוסה ניגשה אליו בזהירות, רחרחה אותו, ואז ליקקה לו את האוזן. לא היו קרבות באותו ערב. אולי גם היא הבינה.
יואב גירד לו מאחורי האוזניים. לא היה צורך להספיד את הבוגד. הבוגד היה בעצם שומר הסף השקט ביותר בעולם.
