גברת לימון בפתח התקרה

פתח בדלת המרפסת

מעולם לא הייתי טיפוס של בגידות. דווקא ההיפך. תשאלו את מיכל. שתים עשרה שנה אנחנו ביחד, ועד אותו ערב בחודש אוגוסט, היא היתה מתארת אותי כטיפוס הצפוי בעולם. "רון, אתה שקוף כמו מים," היא נהגה לומר. "אני יודעת מה תעשה עוד לפני שאתה יודע." הפעם היא לא ידעה.

אני זוכר את הרגע שבו הכל התחיל. דלת הכניסה של גיא ואורית נפתחה לרווחה, וריח של גריל פחמים הכה בפנים. אורית, אחותה של מיכל, נעמדה במבואה עם מגש של חצילים שרופים. על הספה בסלון, ליד המרפסת, ישבה בחורה שלא הכרתי. שיער קצוץ ופרוע, חולצת בטן אפורה, עגיל כסף קטן בגבה. בהתחלה לא שמתי לב אליה. באמת. אבל משהו באופן שבו קיפלה את הרגליים מתחתיה על הספה – כמו חתולת רחוב שמרגישה בבעלות על המקום – גרם לי להחמיץ את השאלה שמיכל שאלה אותי ליד המקרר.

"רון, בירה או מים?"

"מה?"

"שאלתי אם אתה רוצה לשתות."

"אה, בירה."

מיכל הושיטה לי בקבוק גולדסטאר קריר. האצבעות שלה היו רטובות. "זה דניאל," היא סיננה לעברי בלי להנמיך את הקול. "בת דודה של גיא מראש פינה. בת עשרים ואיזה מפח נפש. תתנהג יפה."

"תמיד אני מתנהג יפה."

"בדיוק."

הערב התגלגל. מיכל ישבה ממולי, ליד המזגן, ואני מצאתי את עצמי יותר ויותר ליד המרפסת, איפה שדניאל עישנה סיגריות דקות. היא היתה מספרת סיפורים על טיול לדרום אמריקה, על איזה הוסטל במקסיקו. "ישראלים בפריחה," היא צחקה. "כולם מחפשים את עצמם. אני כבר מזמן הפסקתי." אני הקשיתי. אכלתי במבה מהקערה. לא הבנתי מה קורה לי.

"רון, אתה שותק," היא אמרה באיזשהו שלב. "מה, לא יצאת לטיול אף פעם?"

"שירתי בשייטת," עניתי. "זה טיול מספיק ארוך."

משהו בנימה שלי גרם לה לפרוץ בצחוק קליל, לא מנומס כמו שמיכל צוחקת כשקולגה שלי מספר בדיחה שלא הצליחה, אלא כזה שבא בלי מחשבה. ואני – אידיוט בן ארבעים ושתיים, עם משכנתא על דירה בנווה צדק ומשרד עורכי דין במגדלי עזריאלי – הרגשתי פתאום איך הכתפיים נרפות.

אורית הביטה בי מהצד השני של השולחן, שפתיה קפוצות. היא לא אמרה מילה, אבל המבט צעק "אני יודעת מה אתה עושה". צדקתי. כשמיכל קמה לשירותים, אורית התקרבה אלי עם צלחת חומוס. "רון, אתה שיכור?"

"שתיתי גולדסטאר אחת."

"אז תתחיל להתנהג בהתאם."

התעלמתי.

—

בסביבות חצות, מיכל קמה באחת. "אני מותשת," היא הודיעה. "נוסעת הביתה." היא לבשה את הג'ינס, אספה את המפתחות מהשידה ליד דלת הכניסה. "רון, אתה בא?"

הסתכלתי עליה. בת שלושים ושבע. מוכרת. בטוחה. בלי שום חשש בעולם שאשאר. ואני, במקום פשוט לקום, שמעתי את עצמי אומר: "תיסעי. אני אקח מונית אחר כך."

השקט בחדר נסדק. שלוש שניות של דממה מוחלטת. גיא מצמץ. אורית עצרה את הנשימה באמצע ביס של אבטיח. מיכל עמדה בדלת, התיק תלוי על הכתף, המפתח מסתובב באצבעות.

"בסדר," היא אמרה. בקולה היה משהו שטרם שמעתי. לא כעס. לא בכי. מין נחישות מתכתית כזו, כמו דלת של כספת שנסגרת. "אז תישאר."

הדלת נטרקה. אורית הביטה בי במבט קפוא, הלכה לחדר השינה של הילדים, טרקה גם את הדלת שלה. גיא מלמל משהו על כאב ראש, נעלם. ואני נשארתי על המרפסת עם דניאל.

"אשתך די לחוצה," היא אמרה.

"היא…" התחלתי להגיד, אבל המילים התפוררו.

דניאל הציתה סיגריה נוספת. "אני גרה רחוב מכאן. בדירת שותפים מעל סופר דוש. בלגן שם. שיפוץ שלא נגמר. בא לך קפה?"

אלוהים, איזה קפה. לא היתה כוונה לקפה, וידעתי את זה גם אז. היא ידעה. מיכל בוודאי ידעה. ולמרות הכל, קמתי.

—

השעה היתה כמעט ארבע לפנות בוקר כשנכנסתי הביתה. החולצה שלי היתה מקומטת. על הצוואר נדבק ריח של בושם זול והזיעה של אוגוסט.

כשהכנסתי את המפתח לחור המנעול בדלת דירתנו בנווה צדק, היתה בי תקווה מטופשת – אולי מיכל ישנה. אולי מיכל לא שמעה. אולי אוכל להתקלח, לזחול למיטה, להתעורר מחר ולהגיד "היה ערב נחמד". אבל מיכל עמדה במטבח. ערה. לבושה בחלוק. לידה על השיש עמד ספל קפה קר, שכבת שמן דקה צפה עליו. היא בטח חיממה אותו שוב ושוב, מחכה. לידה, על השיש, היה מונח האולר הישן שלי משייטת 13. סתם היה מונח שם. שלפתי אותו אולי יומיים קודם לפתוח חבילה, לא החזרתי.

"בוקר טוב," היא אמרה. בלי צעקות. בלי האשמות. בלי צלחת מעופפת.

"מיכלי, תני לי להסביר…"

"תוריד את החולצה."

"מה?"

"תוריד אותה. לא רוצה שהיא תגע ברהיטים שלי."

חלצתי. החולצה נפלה על הרצפה, ערימה אפורה ומעוכה. הרגשתי את עצמי מתכווץ. מאחורי מיכל, על אדן החלון, התחיל להאיר אור ראשון של בוקר. ציפורים בחוץ צייצו. איזו מכונית עברה ברחוב.

היא לא נגעה בחולצה. במקום זה, מיכל שלפה את הטלפון הנייד שלה, הציצה במסך, הניחה אותו עם הפנים כלפי מעלה. "גיא כתב לי. אורית לא צריכה לכתוב – היא אמרה לי עוד בשתיים בלילה שאתה 'הלך לאבד את עצמך'. תגיד, רון, איבדת?"

"לא."

"אז איפה היית עד עכשיו?" היא שאלה. בקול של עורכת דין. שקט, מדוד, קטלני. "איפה ישנת, עם מי, ולמה החלטת שמותר לך בכלל לחזור?"

רציתי לספר לה איך נכנסנו לדירה של דניאל. איך המזגן לא עבד. איך דניאל צחקה על איזה קעקוע שיש לה בכתף – איזה זנב של דרקון שיורד לקו החזייה. איך פתאום תקף אותי פחד מעוות, קר, לא קשור אליה, פחד שלא אחזור לעולם. איך נרדמתי על הרצפה שליד הדלת בלי לגעת בה, ואיך הסירחון של השיפוץ נדבק לי לבגדים. אבל למילים שלי לא היה שום סיכוי בחדר המואר הזה.

"מיכל." ניסיתי עדיין. "אני… עברתי התמוטטות קטנה. משהו. גיל ארבעים, לחץ במשרד –"

"עצור." היא הרימה יד. "אני יודעת שהיא בדיוק התגייסה כשאתה השתחררת. אני יודעת כמה היא צעירה. אל תתייחס אלי כאל טיפשה."

שתיקה. גרוני התייבש. מחוגי השעון על הקיר במטבח זזו בקצב עקבי, היחיד שנשמע בחלל.

היא הושיטה לי את האולר. בלי מילה.

"קח," היא אמרה.

לקחתי. הרגשתי את המשקל ביד.

"עכשיו תבחר," היא אמרה.

קפאתי.

"יש לך שתי אפשרויות, רון," קולה התגבר, כמו שופט שקורא הכרעת דין. "אפשרות ראשונה: אתה לוקח את הסכין הזאת, את הארנק, את נעלי הריצה שלך, ויוצא מהדלת. לא חוזר. מחר בצהריים אקבע תור במשרד עורכי דין ברמת גן. אני אבקש מהם את מה שמגיע לי. חצי מהדירה, חצי מהפנסיה, חצי ממך. וכל ערב חמישי תסביר לילדים של השכנים למה אבא לא גר פה."

היא נשמה עמוק.

"אפשרות שנייה: אתה נשאר. אבל אתה יודע מה? השקיפות נגמרה. פה," היא טפחה באצבע על שולחן המטבח, "ארגז כלים שלי. פה, תפיל את הטלפון כשאתה חוזר הביתה. כל ערב."

"מיכל, לא יכול להיות ש…"

"תן לי לסיים. בנוסף: ארבע סיסמאות. טלפון, מייל, פייסבוק, מועדון הכושר. הן יהיו כתובות על מדבקה צהובה, והמדבקה תהיה בתוך הארנק שלי. לא אציץ, רון. בלי צ'קים. אבל אתה תדע בכל רגע ביום ובלילה שמותר לי. כל שיחה עם לקוחה מתחת לגיל שלושים – ברמקול. אורית תהיה אחראית עלייך כשאני לא שם. וגיא? גיא יאשר לי כל משמרת."

היא קמה, שמה את ספל הקפה בכיור, שטפה אותו באיטיות. המים זרמו. "אני לא סוהרת. אני לא רוצה להיות סוהרת. אבל ככה נראים חיי נישואין שאתה הרסת בערב אחד."

"ומה עם… מה איתי? מה איתנו?"

"אנחנו? קודם תביא את המפתחות. טלפון. תפתח את המסך."

הושטתי יד רועדת, שלפתי את הטלפון, ולפני שהספקתי לנעול אותו שוב נדלקה הודעה על מסך הנעילה. מדניאל. "רון, שכחת את המשקפי שמש. מחכים לך מעל סופר דוש."

מיכל ראתה את המסך. לא קראה. ראתה את השם.

"תמחק אותה," היא אמרה בטון שלא משתמע לשתי פנים. "עכשיו."

מחקתי.

—

חודש עבר. ספטמבר הגיע, הילדים עלו לכיתה ד', מיכל חזרה לעבוד במרץ במשרד הביטוח. אני עדיין ישן מחוץ לחדר השינה – על מזרן יוגה במרפסת הסגורה, המקום היחיד שמיכל הסכימה להקצות לי. בוקר אחד, פתחתי את דלת הזכוכית למטבח.

היא ישבה מול הקפה, האולר שלי מולה.

"איך ישנת?" היא שאלה. "חלמת על מקסיקו?"

"מיכלי…"

"שכח." היא דחפה אלי צלחת חומוס וקינחה סכין במגבת. "יש לך היום דיון בבית משפט?"

"כן. עשר."

"אתה תצטרך כוח."

הרמתי מזלג. אכלנו באותו השולחן. האולר היה בינינו. הטלפון שלי, הפוך, ליד הקומקום.

כשסיימתי, היא קמה, אספה את הכלים, ניגשה לשטוף. "רון," היא אמרה בלי להסתובב.

"כן?"

"ברביעי באה אלי חברה חדשה מהעבודה. קוראים לה חן. בת עשרים ושתיים. יפה. תהיה נחמד. ואל תציע לה שום דבר. לא סלט, לא בירה, לא נוף לעיר."

לא עניתי. לקחתי את המזוודה עם חליפת המשפט, נעלתי נעליים, עצרתי ליד הדלת. על מפתן היציאה, מיכל הרימה את ראשה מהכיור.

"ותזכור – גיא שולח לי דו"ח."

הבטתי בה. משהו בפניה, לראשונה מאז אותו לילה, התרכך קצת.

"בחיי שתזכור."

יצאתי אל הלחות של הרחוב. אוויר ספטמבר, כבד ולח כמו תמיד באזור הזה, נדבק לעור. מאחוריי, בדלת הזכוכית, העיתון של שישי עם תשבץ ההגיון שיקרוץ אלי מחר. התחלתי ללכת בצעדים כבדים לכיוון החניון, כשהטלפון ביד נדלק – הודעה ממיכל. "הבאתי לך חולצה לבנה מהמכבסה. אל תאחר."

משהו נמתח בזוויות הפה שלי, בלי שהתכוונתי לזה. לא העזתי לענות.