במשך שבועות ניסיתי להבין מה לעזאזל מסריח לי את הפח. כל יום שישי בבוקר, כשפתחתי את מכסה הפח הירוק שבצד הבית כדי לזרוק את השקיות שלי, הגיע הגל הזה — חם, סמיך, כזה שנדבק לגרון. חשבתי שאולי זאת נבלה של חתול מתחת לשיחים שליד, או שמשהו התקלקל לי במקרר והזרקתי בלי לשים לב. שטפתי את הפח עם חומץ וסבון כלים, אפילו קניתי אקונומיקה בריח אורן ב־28 שקלים בסופר. למחרת — אותו הדבר. רק יותר גרוע, כי עכשיו הריח של האורן התערבב עם הצחנה ויצר סוג של בושם לוויינים רעיל.
אני מיקי. בן 62, פנסיונר של חברת החשמל, אלמן טרי יחסית. גר בשכונה הישנה של כפר סבא, רחוב השקד — בתים צמודי קרקע קטנים משנות השבעים, חצרות קדמיות עם דשא שקשה להחזיק חי ביולי־אוגוסט, גדרות נמוכות מבלוקים. השכנים פה ברובם או כמוני, דור ראשון שנשאר, או משפחות צעירות שעברו לגור ליד ההורים. הבוקר של יום חמישי הוא זמן טוב לפתור תעלומות שכונתיות, כי אין תנועה, אין רעש, רק משאית האשפה שעוברת ב־06:45 בדיוק.
ביום חמישי ההוא קמתי מוקדם, ישבתי במטבח וחיכיתי. וילון הסוכך לחצי, כדי שיראו כמה שפחות. בדיוק בשבע וחצי נפתחה הדלת של הבית ממול. יעלי. יעלי בת החמישים ומשהו, גרושה, עובדת במשרד עורכי דין בהרצליה, מטופחת, חולצה מכופתרת, מכנסיים מחויטים. וביד שלה — כלב. לא סתם כלב, אלה רועה גרמני ענק בצבע שחור־חום שענה לשם "טייסון", והפיק מעיים בכמות תעשייתית. צפיתי בה מוציאה שקית, אוספת בקפדנות, קושרת. ואז, בלי להסס, ניגשת ישר לפח שלי — לא שלה, שלי — מרימה מכסה, משליכה פנימה, וסוגרת.
היא לא הביטה לצדדים. עשתה את זה בתנועה אחת חלקה, כזו של הרגל. בדיוק כמו שהיא לוחצת על כפתור הקפה במשרד.
יצאתי מהבית ונעמדתי ליד השביל.
"יעלי, רגע," אמרתי.
היא הסתובבה. טייסון משך ברצועה.
"למה את זורקת את השקיות אצלי?" שאלתי. "הפח שלך ריק. הוא עומד שלושה מטר מהפח שלי."
היא חייכה, איך שהיא יודעת — חיוך כזה, של מישהי שהתרגלה שתמיד אומרים לה כן.
"נו, מיקי, באמת," אמרה וצחקקה. "מה זה משנה? המשאית באה, לוקחת הכול. מה אכפת לך באיזה פח זה נזרק?"
"אכפת לי שהפח שלי מסריח כמו בית מטבחיים."
"אז תשטוף," משכה בכתפיה. "זה לא סוף העולם."
היא הסתובבה והמשיכה ללכת. ואני נשארתי לעמוד שם, באמצע השביל, מחזיק ביד שקית זבל עם קליפות אבטיח, והרגשתי את העלבון עולה כמו צרבת. לא הכעס — דווקא זה שאתה מדבר למישהי בגובה העיניים, והיא מסתכלת דרכך.
באותו ערב התחלתי לתכנן.
שלושה שבועות אספתי חומר. למדתי את השגרה שלה. בכל בוקר ב־7:20 היא יוצאת עם טייסון, חוזרת ב־7:45, מחליפה למכונית ויוצאת לעבודה. בימי ראשון היא הולכת לחדר כושר. בימי שלישי מפגש עם "כוח נשי" במתנ"ס. חמישי בערב — תמיד אצלה, תמיד משהו קל, יין ופיצוחים עם מישהי אחת או שתיים. למדתי גם איפה היא שמה מפתח רזרבי (מתחת לעציץ המת בצד המזרחי), ואיפה החתול הרחוב גורי מתחבא כשהיא בסביבה (מתחת לסובארו של השכן).
אבל לא התכוונתי לפרוץ לה. התכוונתי להחזיר לה בדיוק באותו מטבע. כל שקית שהיא זרקה לפח שלי — שלפתי. בזהירות. העברתי לשקית זיפלוק כפולה, אטומה הרמטית. את השקיות הכפולות האלה שמרתי בארגז קלקר עם לבני קרח, שקניתי במיוחד ב־40 שקלים בחנות לדיג. הוא ישב לי בשירותים של האורחים, בדירה הריקה של הבן שלי, ומדי פעם פתחתי חלון. עומר, השכן מהבית הסמוך, תהה פעם למה יש אצלי סירחון של דגים מתים. אמרתי לו שאני מכריח דגים מסריחים. הוא שאל אם זה מתכון פולני. אמרתי שזה יותר בסגנון מרוקאי. הוא לא שאל יותר.
ההזדמנות הגיעה בשישי בצהריים, שבועיים אחר כך.
ליעלי היה יום הולדת 54. היא ארגנה אצלה בחצר האחורית אירוע קונספט — "ארוחה צרפתית אפורה" היא קראה לזה. הכול בצבעי אפור וכסף. מפות, צלחות, אפילו הכריות על כסאות הבר. עשרים איש, מיטב החברים ממשרד עורכי הדין ומה"כוח נשי". קייטרינג חלבי, יינות לבנים מיובאים, קינוחים של השף קונדיטור מפתח תקווה. עלות משוערת, לפי התפריט שהחזיקה ביד, 220 שקלים למנה כפול עשרים איש. בלי היין.
בשעה שתים עשרה וחצי, בדיוק כשהיא עמדה במרכז החצר ומזגה רוזה לכוסות קריסטל, השענתי סולם 6 מטר על צד הבית שלה, מהגדר החיה שלי. טיפסתי בשקט. המרזב שלה — מרזב אלומיניום ישראלי רחב, טוב לנקז גם עלים וגם זבל — עבר בדיוק מעל שולחן הקינוחים. שחררתי את שקיות הזיפלוק אחת־אחת מהתיק, והנחתי אותן בתוך המרזב. לא סתם הנחתי — סידרתי. כמו לבני דומינו. שורה צפופה, מהודקת, בלתי נראית מלמטה. מעל פיזרתי חופן עלי שלכת יבשים, מהעץ שבחצר שלי, להסוואה.
גמרתי בדיוק כשקול בקבוק נפתח נשמע מלמטה. ירדתי, קיפלתי סולם, נכנסתי הביתה והתיישבתי על כיסא הפלסטיק במרפסת האחורית, מהצד השני של גדר הבלוקים. לקחתי את מכשיר הקשר שהיה לי מהטיול האחרון עם הנכד, כיוונתי לערוץ של המונית, הקשבתי איך נהג מתלונן על פקק בנתיבי איילון, וחיכיתי.
בשעה 13:17 זה קרה.
משב רוח. בהתחלה קליל, כזה שהזיז מפיות. יעלי צחקה איזה צחוק מתאמץ ואמרה, "וואו, סוף סוף אוויר." ואז הרוח התחזקה. עלה מערבולת קטנה, מהסוג שמסתובב לו בחצרות סגורות. המרזב רעד. שמעתי נקישה, ואז גלגול קל. ואז — צרחה.
השקית הראשונה נחתה באמצע צלחת המקרונים בגבינת עיזים. ניתזה בוצ'טה ימינה. מישהי צעקה "אלוהים אדירים". מישהו קם והפיל כיסא. השקית השנייה צנחה היישר לתוך קערת הפונץ' הגדולה, עם משקה הליצ'י השקוף, וניתזה נוזל חום על החולצה הלבנה של עו"ד אביטל מהמחלקה המסחרית. השקית השלישית, הגדולה במיוחד, פגעה במגדל המקרונים והפילה אותו. צרחות כלליות. מוזיקה — איזו שאנסון צרפתי — נפסקה. דממה מוחלטת, ובה קולו הרם של טייסון, שנבח מבעד לחלון.
קמתי, ניגשתי לגדר, והנחתי ידיים על הגגון. הבטתי מעבר. כולם עמדו, המומים, מסביב לשולחן הקינוחים שחרב. יעלי החזיקה כף הגשה ביד, קפואה, מסתכלת אלי.
"מה קרה, יעלי?" שאלתי, רגוע.
"אתה… מיקי… מה…"
"כלום," אמרתי. "החזרתי לך רכוש שלך. שלושה שבועות של רכוש. זוכרת את השיחה שלנו ליד הפח?"
האורחים הסתובבו אלי. מישהי לחשה משהו באוזן של אחרת. אחת מהן, קרובת משפחה כנראה — האישה הזאת, רותי, גיסתה — צעדה קדימה.
"יעלי, מה הוא אומר?"
יעלי לא ענתה. היא פשוט הביטה בי, ולרגע אחד, קצר, היא נראתה כמו מישהי אחרת. לא עורכת דין. לא מנחת סדנאות. סתם אישה שהבינה שמישהו כבר לא מוכן לבלוע.
"בכל בוקר," אמרתי לאורחים, בקול מספיק יציב, "היא זרקה את הצרכים של הכלב לפח שלי. ביקשתי יפה. היא אמרה 'מה אכפת לך, המשאית לוקחת'. אז חיכיתי שהכמות תספיק למנה אישית."
דממה. ואז הקול של רותי, חותך, יבש:
"יעלי, זה נכון?"
היא הינהנה. בקטנה. בלי מילים.
"אז תבקשי סליחה," אמרה רותי. "כבר."
"אני…" היא התחילה, והמילים נתקעו. "מצטערת. מיקי, אני באמת מצטערת. הייתי… לא חשבתי. זה היה מעצבן אותך ככה?"
"כן," אמרתי. "מאוד."
האורחים התחילו לאסוף דברים. מישהו ניסה להציל משהו מהשולחן, אבל רוב האוכל היה מוכתם או פשוט… מוכתם. קייטרינג של 4,400 שקלים הלך לפח. האפור של המפה הפך לכתם חום כהה. מישהי לקחה את הכלב לצד השני של החצר.
יעלי נשארה לעמוד, מנגבת רוטב שהתיז על הזרוע שלה. המנגל עדיין עבד, וממנו עלה ריח של חצילים חרוכים.
"אני אסדר הכול," אמרה בשקט, יותר לעצמה. "אני אשטוף."
נכנסתי הביתה. במטבח הדלקתי פלטה, חיממתי מרק ירקות שהכנתי אתמול, ומזגתי לעצמי כוסית ערק. מבעד לחלון ראיתי איך המכוניות מתחילות לנסוע, בזו אחר זו. יעלי עמדה לבדה בחצר, מרימה צלחות שבורות לתוך שקית זבל שחורה.
למחרת בבוקר, ב־7:20, היא יצאה עם טייסון. התיישבתי שוב ליד החלון. היא הלכה, הרימה, קשרה, ניגשה ישר — לפח שלה. הרימה מכסה. השליכה פנימה. אחר כך הביטה לפח שלי, לרגע, ויצאה לדרך.
בזמן ששתיתי קפה, שמתי לב לפרח בר, איזה חצב בודד שצץ לי בתוך סדק של המדרכה, בדיוק בין שני הפחים.
