הגשם הראשון של נובמבר תפס את רותי בדיוק מול המרקחת ברחוב החשמונאים. לא גשם רציני — טפטוף קר שחדר בין בנייני השיש הישנים של שכונת כרמליה בחיפה, והריח היה רטוב עם משהו ימי ומלוח שעלה מהנמל למטה. היא אחזה בחזה בלי לחשוב, כמו שעושים כשהדופק פתאום קופץ ואז נופל, והלב מרגיש כמו מדרגה שהחטיאה באמצע עלייה.
בתוך המרקחת היה חם מדי. הקופה ישבה בקצה מעבר צר, ומאחוריה עמדה יעל — אישה קרוב לשישים, עם משקפיים על החוט השחור הדק ההוא, וחלוק לבן שספג עשרים שנות ריח של תמיסות יוד. על השיש לידה עמד מאוורר קטן וישן, לא מהזמן הזה, כזה שמסתובב בעצלתיים גם כשאין בו צורך. רותי ניערה את המעיל — צמר טוב, קנתה אותו בשנה שעברה בקניון חורב, ועדיין שמרה עליו כמו שמלה של שבת — והניחה ארנק על הדלפק.
— טיפות, בבקשה. ולריאן. או משהו. כל היום הלב שלי כמו דג ברשת, — אמרה, והציצה בשעון התלוי מעל דלת השירותים. השעה הייתה רבע לשמונה. היא רק רצתה להגיע הביתה, לפרוס פיתה שנשארה מהבוקר, לשפוך כוס תה, ולהתכסות מתחת לשמיכה. הטלוויזיה תדליק, אפילו בלי קול. רק שמישהו יזוז שם בפינה החשוכה של הסלון.
יעל הושיטה יד לקחת את הכסף, ובדיוק אז דלת המרקחת נפתחה כמו ממכת כתף. הפעמון הקטן מעל למשקוף צרח, התנדנד, והמשיך להרעיד את השקט עוד שנייה ארוכה מדי.
כלבה עמדה בפתח. בינונית, בצבע חול אדמדם, פרווה דהויה ולחה מצד אחד. עין אחת חומה, השנייה מעין כזו צהבהבה-חלודה, שתיהן נעוצות ישר קדימה בלי למצמץ. על הרגל הקדמית הימנית היה כרוך חוט ברזל דק, חלוד, שאכל את העור מסביב עד שהופיע פס ורדרד. הכלבה לא ייבבה. לא נבחה. היא עמדה על שלוש רגליים, נשמה מהר, אבל השקט שלה היה יותר חזק מכל רעש.
— שוב את? — מלמלה יעל מתחת לשפם דק, והזדקפה מאחורי הקופה. — זאת אותה כלבה שמסתובבת פה שבוע, ליד הפחים של הפלאפל. חשבתי שמישהו מהשוק לקח אותה.
הכלבה לא התעניינה במדף הזול שמתחת לקופה. היא פסעה ישר אל רותי, ותפסה בעדינות את שולי המעיל. לא משכה. לא קרעה. פשוט לקחה את הצמר בין השיניים והרימה את הראש, ככה שהמבט פגש את המבט. ואז התחילה ללכת אחורה, צעד אחר צעד, כמו ילד שמושך את אמא למיטה כדי להראות משהו מתחת לכרית.
רותי קפאה. היא לא פחדה מכלבים, אבל המעיל היה חדש. היא הרגישה איך הארנק לוחץ לה באצבעות, כאילו מנסה להזכיר לה איפה היא נמצאת. — שחררי, — אמרה בקול שלא ממש הצליח לצאת תקיף. — יאללה, עופי.
הכלבה שחררה. בדיוק לשנייה. ואז שוב לקחה, ונסוגה עוד חצי מטר. במשיכה קטנה, לא של אלימות, אלא של התעקשות. כאילו המילים המיותרות היא השאירה לבני אדם.
בדרך כלל רותי לא הייתה הולכת לשום מקום. היא סיימה שלושים ושתיים שנה כמורה לספרות בתיכון "עירוני א'" — שנים של שיעורים מסודרים, קלסרים, תוכניות לימוד. החיים שלה מעולם לא זרמו על פי כלבה בלי שם. אבל הלילה ההוא לא היה רגיל. אולי בגלל הגשם ששטף את הלכלוך ממדרכות העיר, או בגלל השריטה הקטנה בלב. אולי בגלל שדווקא מול תור ארוך של שעות ריקות, פתאום מישהו היה צריך אותה.
— היא לא נושכת, — יעל כבר יצאה מאחורי הדלפק, לובשת מעל החלוק מעיל קצר של "סופרפארם". — תראי, היא לא תופסת. היא מובילה.
— אני רק באתי לקנות טיפות, — לחשה רותי, אבל הרגליים שלה כבר זזו.
הן יצאו אל תוך הערב. הכלבה צלעה קדימה, מציצה לאחור כל שלושה צעדים, בודקת שעוקבים. הרוח נשבה מכיוון הים, והביאה איתה רחש של אוניית משא רחוקה. הן חצו את רחוב העצמאות, ירדו במדרגות ישנות של בניין מנדטורי נטוש, והיא הובילה אותן היישר אל תוך חצר קטנה, מוקפת קירות אבן וערימות של גרוטאות. איפשהו מאחורי פח מִחזור כחול, בקע קול חלש. דק, צייצני. לא חתול. גורים.
שם, מתחת ללוח עץ סדוק ומסורג בחלודה, בתוך גומחה בין שברי בטון — חמישה גושי פרווה רטובים, עיוורים כמעט, נצמדים זה לזה. אחד מהם, קטן כמו פיתה אישית, בכה בפה פעור. שאר הארבעה רעדו בשקט, עינל'ה סגורות, חסרי אונים לגמרי.
הלב של רותי דפק אז, אבל הפעם לא מסחרחורת. היא הורידה את המעיל בלי לחשוב, כרכה אותו על הזרוע, והתחילה לשלוף אותם החוצה, אחד אחרי השני. יעל התקשרה מיד למוקד העירייה, אבל מזל שיש לה שם של מישהי מהוועד למען בעלי חיים — ניידת הגיעה רבע שעה.
בדרך, רותי החזיקה את כל החמישה על ברכיה בתוך ארגז שמצאה בחצר, עטופים במעיל החדש שלה, שעכשיו היה כולו כתמי רפש. הכלבה ישבה לידה על המושב האחורי, לא נרדמה לרגע, והסתכלה על הגורים שלה והאישה הזרה באותו מבט צהוב-חלודה. רותי מעולם לא הרגישה כל כך הרבה כוח בשתי כפות ידיים.
הסוף בא בוקר למחרת. הווטרינר בשכונת בת גלים אמר שאם היו מגיעים שעה מאוחר יותר — הגשם היה מטביע אותם. לרותי לא היה כלוב, לא אוכל מיוחד, לא תוכנית. אבל כשהיא חזרה הביתה, היא שמה מים בקערה של סלט, חילקה עיתונים ישנים על רצפת הסלון, ופתחה את הדלת.
