HE
קוראים לי מיכל. אני בת שלושים וארבע, שלוש שנים נשואה ליואב. שלוש שנים שבהן שכנעתי את עצמי שהדרך שלו לאהוב היא פשוט שקטה. שאין צורך במילים כשיש נוכחות.
חברים הכירו ביני לבין דורון. "בחור טוב," אמרה לי רוני מהעבודה, "רק שעם הנישואים הראשונים לא הסתדר לו." אותה מילה — "רק" — הייתה צריכה להדליק לי נורה
אמא של דימה עמדה במסדרון והורידה נעליים. לא הסתכלה עליי. סרקה את הדירה כמו שמאי לפני עיקול. הקירות החדשים, המדפים, המנורה במסדרון — הכול עבר אצלה ביקורת בלי
תלוי בי כמה זמן אני עומדת ליד הגדר של המושבה הזאת, לפני שאני מחליטה להיכנס. הדשא גבוה עד הברכיים, והשלט "אולמי השרון – אירועים וחתונות" נשבר לשניים ותלוי
אף אחד לא ציפה לראות שעון מטבח ישן מונח על שולחן חדר המדרגות, בטח לא באמצע אסיפת הבית. כולנו עמדנו שם בלובי של הבניין ברחוב רוטשילד בחיפה, מתווכחים
אני לא יודע מתי בדיוק אישתי הפסיקה להאמין לי. אולי זה קרה לאט, כמו סדק שמתחיל בשיש ליד הכיור ומתרחב עד שכל המשטח מתנפץ. או אולי היה רגע
חמש בבוקר. הטלפון שלי צלצל. על הצג — דורית מהקומה הראשונה. היא לא מתקשרת סתם. היא שונאת טלפונים. — בואי מהר, — אמרה בלי שלום. — אבא שלך
יוסי ישב במטבח הקטן בדירתם השכורה בראשון לציון ובהה בקופסת הקרטון שעל השולחן. אמא שלו, שולה, חזרה אתמול ממילאנו אחרי תשע שנים של ניקיון בתים של אחרים. והיא
אני לא יודע למה חשבתי שהערב הזה יעבור בשקט. אולי בגלל שאמא שלי הבטיחה. ״אני רק אבוא, אשב יפה, לא אגע בכלום,״ היא אמרה בטלפון, ואני, כמו אדיוט,
שלוש וחצי לפנות בוקר. האזעקה תפסה אותי במדרגות, בין קומה שנייה לשלישית, באמצע ויכוח טלפוני עם אחותי על החשבון של אימא. אני זוכר שנשענתי על הקיר, הטלפון עדיין