יוסי ישב במטבח הקטן בדירתם השכורה בראשון לציון ובהה בקופסת הקרטון שעל השולחן. אמא שלו, שולה, חזרה אתמול ממילאנו אחרי תשע שנים של ניקיון בתים של אחרים. והיא הביאה איתה — שוב — את ה"סמרטוטים" שלה, כמו שאשתו מאיה קראה לזה.
מאיה עמדה ליד המקרר, מקפלת את הידיים על החזה, השפתיים שלה קו דק ולבן.
— שתגיד לאמא שלך שדי. אני לא מבינה מה היא חושבת לעצמה. תשע שנים באיטליה, ומה היא שולחת? מפות משומשות, מגבות רקומות, צנצנות זכוכית. אבא שלי עבד פחות ממנה והביא לי דירה.
יוסי לא ענה. הוא הוציא מהקופסה מפה לבנה רקומה בפרחים כחולים. כל תפר היה מושלם. אמא שלו הייתה רוקמת את הדוגמאות האלה בעצמה, בערבים, אחרי משמרות של שתים עשרה שעות.
— מאיה, היא שלחה לנו גם שלוש מאות יורו בחודש. את יודעת כמה זה בשקלים.
— שלוש מאות יורו, באמת. תעשה מזה מיליונר. היא חיה שם בלי לשלם שכירות, בטוח שמה היא צריכה עוד.
היא דיברה מהר, בלי הפסקות, כמו תמיד. ליוסי נמאס להסביר שאמא שלו גרה בחדר קטן אצל משפחה איטלקית, שנסעה באוטובוס כי חסכה על נסיעות, שבישלה לעצמה פעם ביומיים כדי שהסירים יספיקו.
אבל הוא ידע מה קרה למילים שלו אצל מאיה בשנים האחרונות. הן נכנסו לה לאוזן אחת ויצאו מהשנייה, כמו רוח במסדרון.
—
הוא הכיר את מאיה לפני אחת עשרה שנה, בטירונות בבסיס תל השומר. היא הייתה חיילת מש"קית ת"ש, הוא היה לוחם עייף. היא צחקה חזק, ידעה בדיוק מה היא רוצה, וזה הקסים אותו. אחרי השחרור עברו לגור יחד בשכירות בראשון, ואז התחתנו. אמא שלו הייתה בארץ עוד אז. היא באה לחתונה בשמלה פשוטה, הביאה מתנה מעטפה עם אלף שקל, ומאיה שמה את המעטפה בכיס בלי לספור.
חודש אחרי החתונה שולה ישבה מולם בסלון ואמרה:
— נוסעת. יש עבודה דרך מכרה, משפחה במילאנו, חדר קטן. אני אשלח לכם מה שאני יכולה.
מאיה לא התנגדה. היא אפילו שאלה אם אפשר ששולה תשאיר לה את מפתח הדירה הישנה שלה בחולון, "סתם, אם צריך משהו".
שולה השאירה.
ואז התחילו השנים הארוכות. שולה שלחה כל חודש בין מאתיים לארבע מאות יורו, תלוי כמה שעות עבודה השיגה. בחגים שלחה חבילות. מאיה הייתה פותחת אותן במטבח, זורקת את הניילונים לפח, וממיינת: האוכל נכנס למזווה, הכסף לבנק, וכל השאר — הקופסה ליד הדלת, בתחתית הארון שליד נעליים ישנות.
פעם אחת, לפני ארבע שנים, שולה שלחה להם מנורת זכוכית צבעונית מוונציה. יוסי זוכר את זה. המנורה הייתה עטופה בשלוש שכבות של בועות פלסטיק, ובתוכה פתק קטן בכתב היד העגול של אמא שלו:
"יוסי שלי, כשתהיה לכם דירה משלכם, שתדליקו אותה בשישי בערב. אמא."
מאיה קראה את הפתק, משכה בכתפיים ואמרה: "מנורה מאיזה שוק פשפשים. נראה לי שהיא קנתה את זה בשני יורו."
המנורה שבורה עכשיו. נפלה מאחורי השידה לפני שנתיים, ואף אחד לא טרח לאסוף את השברים עד שיוסי חזר הביתה יום אחד וראה שמאיה זרקה אותם לפח האשפה.
—
הטלפון צלצל ביום שלישי בערב, כשיוסי ישב במרפסת עם כוס קפה קר.
— יוסי, אני חוזרת.
— מתי, אמא?
— בעוד שבועיים. גמרתי. נמאס לי לרצפות של אחרים.
קול שלה נשמע קטן. הוא ניתק והביט בטלפון, מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הוא באמת הסתכל על אמא שלו, לא על תמונה. כנראה לפני תשע שנים.
מאיה שמעה את החדשות ונכנסה לחדר השינה. הוא שמע את התריסים נסגרים. דקה אחר כך יצאה.
— אין לה כסף, נכון? אז עכשיו היא חוזרת. עכשיו, כשצריך מישהו שיטפל בה. יופי. יופי מאוד.
— מאיה, את מדברת על אמא שלי.
— ואני אומרת לך: אם היא חושבת שאני אבשל לה, אנקה לה, אסיע אותה — טעות. אני לא נותנת שירותים לאנשים שלא נתנו לי כלום בחיים. מה היא שלחה לי? תשע שנים אני מחכה, יוסי. תשע שנים! איפה הדירה שהיא הבטיחה עם הפרצוף הזה? איפה הרכב? אבא שלי, איש עם משכורת של פועל בניין, הצליח לתת לי עשרים אלף שקל לחתונה. והיא מה? מפות רקומות.
יוסי עמד מולה. הוא הרגיש את הלסת שלו ננעלת. לפני עשר שנים הוא היה מרים את הקול. היום, כשהוא הביט בה, הוא ראה רק את מה שהיא לא ראתה: את אמא שלו בת שישים ושמונה, עם ידיים סדוקות ממים קרים, עם גב שכאב לה מרוב שעות על ברכיים על הרצפות של דירות בפורטה ונציה.
— מאיה, מספיק.
— מספיק? אני עוד לא התחלתי. היא לא תהיה אצלי בבית. לא אכפת לי שהיא אמא שלך. שתגור בחולון, שם, בדירה הישנה שלה. שתסתדר לבד. ואני לא רוצה שהיא תתקשר לפה יותר.
הוא לא צעק. הוא חייך — חיוך שקט, מוזר, כזה שנראה כמו סדק בקיר.
— את יודעת, מאיה, אמר, הדירה בחולון רשומה על שמה. והיא שילמה עליה ארבעים שנה. ואת יודעת מה עוד היא שלחה לך? היא שלחה לך את השכירות שלנו, תשע שנים, דרך הקצבאות הזעומות שלה. אני ספרתי. שמונים אלף שקל נכנסו לחשבון שלנו מהחשבון שלה.
מאיה שתקה. השקט שלה היה חזק יותר מהצעקות.
—
יום לפני שהגיע המטוס יוסי נסע לחולון. הוא ניקה את הדירה כמו שאמא שלו הייתה מנקה: עם סמרטוט וסבון, על הברכיים. הוא קנה לה פרחים — אמנון ותמר, הפרחים שהיא תמיד אמרה שהם לא מתים גם כשכולם מתים. הוא סידר את המיטה עם הסדינים הלבנים שמצא בארון, ופתח את החלונות כדי שהריח של הצבע יתפוגג.
בשדה התעופה הוא חיכה בשער היציאה. הוא ראה אותה מרחוק: קטנה, עם תיק בד כבד, נראית עייפה יותר ממה שזכר.
— יוסי.
היא החזיקה אותו חזק, כמו שמחזיקים דבר שעומד להיעלם.
בדרך לחולון היא לא שאלה על מאיה. רק שאלה אם יש ירח בחוץ. הוא הביט בשמיים: היה ירח מלא, לבן, מרוח כמו כתם של אקונומיקה על בד כחול כהה.
— יש, אמא. מלא.
— טוב. מתחילים מחדש עם ירח מלא. זה סימן טוב.
—
למחרת בבוקר היא התקשרה.
— יוסי, בוא אלי הבוקר. תביא את מאיה. חשוב לי.
— מאיה בעבודה, שיקר.
— אז תבוא אתה. יש לי משהו לתת לך.
הוא הגיע לחולון. הדירה הריחה כמו פעם: קפה טורקי, כביסה יבשה, וקצת אבק של שנים שלא גרו בה. אמא שלו ישבה ליד השולחן במטבח, מולה כוס תה וצלחת עם עוגיות שקדים, ומול הכוס — תיקייה שחורה עבה.
— שב.
הוא התיישב.
— יוסי, אני לא יודעת איך להגיד את זה יפה, אז אני אגיד כמו שזה. תשע שנים עבדתי באיטליה. כל יורו שלא שלחתי לכם, שמתי בצד. ניקיתי, גיהצתי, שמרתי על ילדים של אחרים, בישלתי. לא קניתי כלום. לי לא היה חסר כלום. הייתה לי מיטה, מקלחת, וקפה טוב בבוקר. זה מספיק.
היא פתחה את התיקייה. בפנים היו דפים מודפסים, חותמות, מסמכים באיטלקית עם תרגום נוטריוני, ותמונות של דירה.
— מה זה, אמא?
— דירה. בשבילך. בנס ציונה. ארבעה חדרים, קומה שנייה, מרפסת שמש. שילמתי מקדמה, ועכשיו נשלם את היתרה.
הוא הביט בה. השנים נעלמו לה מהפנים לרגע, והתחלפו במשהו אחר, חזק ורך באותו זמן.
— כמה, אמא?
— אני כבר שילמתי שמונה מאות אלף שקל. היתרה שלוש מאות אלף, ויש לי. אין לך מה לדאוג. נלך לחתום בשבוע הבא, אחרי שאמכור גם את הדירה הזאת.
— את מוכרת את הדירה?
— כן. אני לא צריכה דירה גדולה. אני צריכה חדר קטן, מטבחון, ומרפסת עם שמש בבוקר. אבל אתה צריך בית. נמאס לי לדעת שאתה גר בשכירות ושמאיה כל חודש סופרת שטרות.
יוסי נשם. משהו בחזה שלו השתחרר, אבל אחר כך נסגר שוב, כמו דלת.
— אמא, מה עם מאיה? היא… היא תכעס שלא סיפרת.
— תכעס או לא תכעס, זה שלה. הדירה תהיה רשומה על שמך בלבד. את זה אני מבקשת. ואת זה אני דורשת. אני לא רוצה שהבת זוג שלך… אני לא רוצה, יוסי. אני עבדתי תשע שנים בשבילך. לא בשבילה.
הוא הנהן. היד שלו רעדה קלות כשלקח את התיקייה.
—
מאיה גילתה את זה שלושה ימים אחר כך. יוסי השאיר את התיקייה על המדף בסלון, ליד הטלוויזיה. היא לא הייתה צריכה לחפש. היא פתחה אותה, עלעלה, ואז עצרה.
— מה זה?
— דירה, אמר יוסי בלי להרים את הראש מהטלפון. אמא קנתה. בנס ציונה.
— אמא שלך קנתה דירה? עם איזה כסף?
— עם הכסף שהיא חסכה.
שתיקה. ארוכה.
— אני לא מאמינה, אמרה לבסוף מאיה, הקול שלה רועד מעט. תשע שנים היא שיחקה מסכנה, ואז מתברר שהיא ישבה על הון. ואתה ידעת? בטח ידעת. ואני כמו אידיוטית הייתי חושבת שהיא באמת ענייה.
— מאיה, הדירה הזאת לא שלך. היא רשומה על שמי.
— על שמך? יוסי, אנחנו נשואים. מה ששלך שלי.
— הדירה נרשמה לפני כן, לפני שהיא חתמה על החוזה הסופי. היא לא נכס משותף. אני בדקתי.
מאיה הסתכלה עליו. בפעם הראשונה מאז שהכיר אותה, הוא לא ראה כעס בעיניים שלה. הוא ראה משהו אחר. פחד.
— ואתה… תגור שם לבד? עזוב, מה פתאום. אנחנו נעבור יחד. נמכור את הדירה הזאת, ניקח משכנתא קטנה, נהיה מסודרים.
יוסי קם. לקח את התיקייה, החזיר אותה למגירה, וסגר אותה.
— הדירה, מאיה, תחכה. אני לא יודע מה אני רוצה לעשות איתה. אבל לפני כן, יש דבר אחד שאני כן יודע: אמא שלי תבוא לגור איתנו, לא משנה איפה. ואם את לא מסוגלת להסתכל עליה, אז את תגורי כאן.
מאיה חייכה חיוך קטן, מר.
— אז זה הפתרון שלך? לגרש אותי בשביל אמא?
— זה לא גירוש. זה גבול. כמה כסף שלחת לאמא שלך החודש, מאיה? נכון, אין לך אמא. אז תפסיקי למדוד אמא שלי לפי אמא שלך שלא הייתה לך.
מאיה נשכה את השפה. הוא ראה את הדמעות עולות. לא היה לו אכפת.
— תחתמי כאן, אמר והוציא מהתיקייה דף נייר. הצהרה שאת לא תובעת את הדירה, לא עכשיו ולא בעתיד.
— ואם אחתום?
— אז נישאר ביחד. ואולי תזכרי שלפעמים המתנות הכי יקרות לא עולות כסף.
היא חתמה. היד שלה רעדה, אבל היא חתמה. הוא שם את הדף בתיקייה, קם, והלך.
—
שלושה שבועות אחר כך, ביום שישי בערב, יוסי הדליק בנס ציונה מנורת זכוכית חדשה — לא דומה לזו שנשברה, אבל מספיק. אמא שלו ישבה במטבח החדש, חתכה סלט, ושרה לעצמה שיר ישן של להקה שהוא לא זוכר את שמה.
מאיה לא באה. היא שלחה הודעה: "תהנו."
הוא קרא את ההודעה פעמיים, החזיר את הטלפון לכיס, ויצא למרפסת. בחוץ, הירח עדיין היה מלא, לבן, מרוח על השמיים כמו כתם של אקונומיקה. מהמטבח עלה ריח של סלט חתוך טרי ושל קפה טורקי.
הוא ניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הוא הרגיש שהבית שלו הוא באמת בית. כנראה לפני אחת עשרה שנה.
אולי גם פעם.
הדירה הייתה שקטה. השקט הזה היה שווה חצי מליון שקל, והוא נשם אותו פנימה.
