HE
אני עובדת בקופת חולים ברמת גן כבר תשע שנים, ובן הזוג שלי, גיא, סיים את הלימודים ברפואה בטכניון לפני חודשיים. הכרנו כשהיינו סטודנטים שנה א' בפקולטה, שנינו, שני
בטקס ה"ברית" הקטן שערכנו לפני החתונה, במרפסת הפונה לכרם, חמותי לעתיד תפסה את ידי ולחשה שהיא "כבר אוהבת אותי כמו בת". שבועיים אחר כך, על הדשא שליד בריכת
דורית לא דפקה בדלת. סובבה את המפתח שנשאה על שרשרת שבע שנים, ונכנסה למוסך כאילו עדיין שייך לה. — אמא, אני מחליט פה עכשיו — אמר עידו, בלי
הסיפור הזה התחיל שונה לגמרי בראש שלי. תכננתי להגיע לחתונה של מיכל, לשבת איפשהו ליד הבריכה, להגיד מזל טוב, לעזוב בסביבות חצות. אבל החיים כותבים תסריטים שאף אחד
השולחן שלי היה מספר 17. חשבתי שקראתי לא נכון. אולם האירועים ב"גני התמר" בקיסריה נצץ מנרות ומאור זהוב שנשפך מהים – חתונה שאמא שלי תיארה במשך שנה שלמה
אני עובדת בדואר בבת ים כבר אחת עשרה שנים. אנשים נכנסים, שולחים חבילות, מקללים את התור, יוצאים. לפעמים מישהו בוכה ליד הדלפק, לפעמים צועק עליי בגלל משלוח שאיחר.
הוא אמר את זה בלי להרים את העיניים מהטלפון, רגליים זרוקות על השולחן בסלון, כאילו הוא מבקש ממני להעביר לו את השלט. "אמא חושבת שצריך לרשום את הרכב
בבוקר שבו סגרו את המחלקה שלנו, קיבלתי מכתב תודה ממוסגר, תווי קנייה לשופרסל בשלוש מאות שקל, ודלת. עשרים ושש שנים עבדתי במפעל "שנקר" בחולון. עשרים ושש שנים קמתי
Орна сидела в офисе и в третий раз вбивала в калькулятор одну и ту же цифру. Годовой отчёт не сходился уже на восемьсот шекелей, и от этого хотелось
נסיעה לצפון הייתה אמורה להיות השקט שאחרי הסמסטר. אני, נועה, ליאור, ענבר ומיכל — חמש סטודנטיות לסיעוד מבאר שבע — ארזנו תיקים, שמנו פלייליסט, ויצאנו ליום שישי ארוך