דורית לא דפקה בדלת. סובבה את המפתח שנשאה על שרשרת שבע שנים, ונכנסה למוסך כאילו עדיין שייך לה.
— אמא, אני מחליט פה עכשיו — אמר עידו, בלי להרים מבט מהחשבונית שהחזיק ביד. — אבא רשם את זה על שמי. אצל עורך דין, בכל הכללים.
מבעד לחלון המוסך ברחוב יגאל אלון טפטף גשם קל, ומהבניין הסמוך הגיע ריח של בצל מטוגן — מישהו הכין ארוחת צהריים בשתיים אחר הצהריים, באמצע השבוע, כאילו הזמן זרם כרגיל אצל כל השאר. אצל דורית הוא הפסיק לזרום לפני שלושה שבועות, ביום ההלוויה של שלמה.
מוסך פחחות וצבע בקריית שדה התעופה, שני מרימים, מדחס שהשתעל כמו מעשן ותיק — זה כל מה שהשאיר אחריו הבעל. שלושים ושתיים שנות נישואים, מתוכן עשרים ושתיים באותה כתובת, עם אותה לקוחה מחברת המוניות שהגיעה כל חודש להחלפת שמן ותמיד שאלה אם דורית אפתה שוב את עוגת התפוחים ההיא.
— אצל עורך דין — חזרה דורית. — ואתה זוכר מי שילם על שכר הדירה של המקום הזה, כשאבא שכב באיכילוב אחרי ההתקף? אני. מהפנסיה שלי כמורה. אלפיים שקל בחודש, ארבעה חודשים, כדי לא לאבד את חוזה השכירות.
עידו הניח את החשבונית בצד. היה בן שלושים ואחת, עם אותם קמטים סביב העיניים שהיו לאביו כשכעס.
— זו הייתה ההתחייבות שלך כאשתו. עכשיו לי יש התחייבויות כבעלים. לקוחות, ביטוח לאומי, ליסינג על המרים. אני לא יכול להרשות לעצמי סנטימנטים.
— סנטימנטים — חזרה בשקט, יותר לעצמה.
יצאה בלי מילה, לוקחת איתה רק ספל עם הכיתוב "המכונאי הכי טוב בתל אביב", מתנה שקנתה בעצמה לשלמה ליום הולדתו החמישים.
***
הסיפור באמת התחיל שבועיים קודם לכן, אצל עורך הדין ברחוב אבן גבירול. הצוואה הייתה קצרה: המוסך, הציוד, שני רכבי העבודה — הכול לבן. לדורית הוקצתה הדירה ברמת אביב, שבה גרו, וחשבון חיסכון שאחרי כיסוי הוצאות ההלוויה הצטמצם לשלושים ושמונה אלף שקל.
עורך הדין, מר אלוני, גבר בשנות השישים עם שפם אפור, הביט בה אז בחמלה כזאת שהיא נאלצה להסב את המבט לחלון.
— גברת דורית, מגיעה לך חלק ירושה — אמר בקול נמוך. — גם אם הצוואה מדלגת עלייך.
— אני לא הולכת לתבוע את הבן שלי — ענתה.
עכשיו, שלושה שבועות אחר כך, כשישבה במטבח ברמת אביב עם תה שהתקרר, נזכרה במילים האלה. על השולחן הייתה מונחת עיתון מלפני יומיים, פתוח בעמוד המודעות. השכנה מלמטה, גברת רחל, דפקה בבוקר ושאלה אם דורית לא צריכה חברה — היא שמעה דרך הקיר איך מישהו צעק במוסך לפני שבוע, כשעידו זרק את הכלים הישנים של אביו לגריטה.
— הוא זרק את השוחזת של אבא. זו שהייתה איתו עשרים שנה — אמרה דורית לרחל, בלי לדעת בעצמה למה היא מספרת את זה.
— ומה את עושה עכשיו, דורית'לה?
לא ענתה מיד. קמה, שטפה את הספל של שלמה והניחה אותו על המדף ליד תמונת החתונה.
***
הכלה, מיכל, הגיעה לבד, בלי הודעה מראש, ביום שישי אחר הצהריים. לבשה סינר מהעבודה במרפאה — עבדה כאחות בקופת חולים בשכונת רמת החייל, ונראה שהגיעה ישר מהמשמרת.
— עידו לא יודע שאני פה — אמרה, התיישבה ליד שולחן המטבח בלי להסיר את המעיל. — הוא פוחד שאמא תתבע אותו. הוא דיבר עם עורך דין בנוגע לליסינג, וזה סיפר לו על חלק הירושה ועידו נבהל.
— אין לי כוונה לתבוע אף אחד.
— אני יודעת. אבל הוא לא יודע את זה. — מיכל שיחקה עם רצועת התיק שלה. — אמא, הוא זרק את כל הכלים האלה כי הוא פוחד. לא כי לא אכפת לו. הוא פשוט חושב שאם ישאיר הכול כמו שהיה, זה אומר שהוא עדיין לא באמת הבעלים.
דורית מזגה לה תה, למרות שמיכל לא ביקשה.
— ואת מה את רוצה, מיכל?
— שזה לא ייגמר כמו שזה נגמר במשפחות כאלה. שבעוד חמש שנים הילדים לא יכירו את סבתא.
המשפט הזה נשאר תלוי באוויר יותר זמן ממה שהיה צריך.
***
הסצנה המכריעה התרחשה לא במוסך ולא ברמת אביב, אלא בחדר ההמתנה של משרד עורך הדין ברחוב אבן גבירול, עשרה ימים אחר כך.
דורית הגיעה לבד, קבועה לשעה שתים עשרה. כשמר אלוני פתח את דלת המשרד, בפנים כבר ישב עידו — מיוזע, עם תיק מסמכים על הברכיים, בבגדי עבודה שכנראה לבש ישר מהמוסך.
— אמא תובעת אותי? — שאל, לפני שמישהו הספיק להתיישב.
— לא. — דורית הניחה את התיק שלה על הכיסא. — באתי לחתום על ויתור על חלק הירושה.
עידו השתתק. עורך הדין שלף את תיק המסמכים, אבל דורית הרימה יד.
— לפני שאני עושה את זה, אני רוצה שתשמע משהו. אבא רשם את המוסך על שמך כי הוא האמין שתנהל אותו טוב יותר ממני. זו הייתה הבחירה שלו ואני מכבדת אותה. אבל מה שעשית שבוע אחרי ההלוויה — זרקת את הכלים שלו לגריטה, כאילו הם לא שווים כלום — זה היה שלך. לא של אבא.
— אמא, אני…
— לא סיימתי. — קולה לא רעד. — החשבון שנשאר אחרי אבא, שלושים ושמונה אלף שקל, אני מקדישה לשיפוץ הדירה. לא למוסך. לא אתן לך אגורה אחת לליסינג על המרים, שביקשת ממני דרך מיכל לפני שבוע. מה ששייך לי, נשאר שלי. מה ששלך, נשאר שלך. אני מוותרת על חלק הירושה כי אני לא רוצה לנהל מלחמה על ברזלים. אבל אל תצפה שאני עכשיו אממן את ההחלטות שלך.
חתמה על המסמך בעט שהעביר לה עורך הדין. היד לא רעדה.
עידו ישב עם ראש מושפל, תיק המסמכים עדיין מונח על ברכיו, בלתי פתוח.
— אני רק רציתי שזה יהיה שלי — אמר בקול חלוש. — שאף אחד לא יגיד לי איך לנהל את המוסך.
— עכשיו זה שלך. לגמרי. — דורית קמה, רכסה את המעיל. — ולכן עכשיו אתה תשלם לבד על כל מה שקשור אליו. כולל טעויות.
***
יצאה מהמשרד ראשונה. בחוץ הגשם נפסק, רחוב אבן גבירול נצנץ מהמים, ואוטובוס קו 5 חלף בדיוק אז, נוהם כמו מנוע דיזל ישן.
מיכל התקשרה בערב.
— עידו בכה באוטו — אמרה. — בפעם הראשונה מאז ההלוויה.
דורית ישבה אז ליד שולחן המטבח, לפניה מונח טופס מחברת שיפוצים — הצעת מחיר להחלפת חלונות ברמת אביב, שבעים ושניים אלף שקל, זמן ביצוע שישה שבועות.
— תגידי לו שביום שישי אני מכינה עוגת תפוחים — ענתה. — אם ירצה לבוא, הדלת פתוחה. אבל המוסך כבר עניין שלו.
הניחה את הטלפון וחזרה להצעת המחיר. מבעד לחלון כלב השכנים, תחש של משפחת כהן מהקומה הראשונה, נבח על הדוור כמו כל יום באותה שעה — בדיוק כמו תמיד, כאילו שום דבר לא השתנה.
