כותרת: מפתחות הרכב נשארו אצלי — ואמא שלו נשארה באנטליה

הוא אמר את זה בלי להרים את העיניים מהטלפון, רגליים זרוקות על השולחן בסלון, כאילו הוא מבקש ממני להעביר לו את השלט.

"אמא חושבת שצריך לרשום את הרכב על שמה."

עמדתי באמצע המטבח עם כוס תה ביד. בחוץ ירד גשם קל, מהסוג הזה של חיפה בחורף — טפטוף שנדבק לחלונות ולבגדים, וריח של אספלט רטוב עולה מהכביש למטה.

"מה?"

"מה ששמעת. היא אומרת שזה הוגן."

הורדתי את הכוס על השיש. לאט, בלי להרעיש. הכוס היתה מזכוכית עבה, כזאת שקונים בשוק בכרמל, עם פס כחול מסביב. אצבע שלי נשארה עליה עוד שנייה, כאילו הכוס היא הדבר היחיד שיציב בחדר.

"ומי החליט שהיא בכלל צריכה לחשוב על זה?"

הוא נאנח. המבט הזה, של מישהו שצריך להסביר דבר מובן מאליו לילד קטן.

"היא נתנה לנו מאה אלף שקל למקדמה. את זוכרת."

זכרתי. מאה אלף מתוך שש מאות וחמישים. על השאר עבדתי שלוש שנים כמעצבת פנים עצמאית, בין פרויקטים באזור הקריות, בין לילות בלי שינה מול מסך. הרכב נרשם על שמי כי לי היה תיק אשראי נקי, ולו היה תיק בנק שנראה כמו זירת תאונה. ואמא שלו — דינה — ידעה להזכיר את המאה אלף בכל שיחה. בטון הזה שאי אפשר להתווכח איתו, כי הוא לא צועק. הוא פשוט קיים, כמו טחב על קיר.

דינה גרה עשרים דקות מאיתנו, בדירה ישנה בבת גלים, עם תריסים שתמיד חצי מוגפים וערימות של עיתונים בפינה. היא לא עבדה כבר שנים, אבל ידעה לכלכל את הבן שלה בצורה ששום משכורת לא היתה משתווה לה.

"אז היא רוצה שתרשום את הרכב עליה," אמרתי.

"לא בשבילה. בשביל השקט."

"השקט של מי?"

הוא לא ענה. רק זרק את הטלפון על הספה והלך למקלחת. המים זרמו, ואני נשארתי לעמוד במטבח, מסתכלת על הפס הכחול בכוס.

למחרת היא התקשרה בעצמה.

"נויה, בואי נדבר כמו מבוגרים."

הטון שלה תמיד היה כזה — כאילו אני זו שמתנהגת כמו ילדה, והיא זו שמנסה להציל את המשפחה.

"אני שומעת אותך."

"הרכב הזה עומד רוב הזמן. את נוסעת ברכבת לעבודה, נכון? אני צריכה לנסיעות לרופא, לקניות, לבקר את אבא בבית אבות בזכרון."

"אני נוסעת ברכב כל יום," אמרתי.

והקו נדם לשנייה. לא כי היא הופתעה. כי היא החליפה מסיכה.

"נויה, הרכב נקנה גם בכסף שלי. זה לא הוגן שאת תחזיקי בו לבד."

"דינה, הרכב נקנה בעיקר בכסף שלי. ורשום על שמי."

"אז מה, אני סתם זקנה מפריעה?"

ככה זה תמיד נגמר אצלה. מאה אלף שקל הופכים למשכנתא רגשית שלא נגמרת, וכל התנגדות שלי הופכת אותי לחסרת לב.

לא צעקתי. לא ניתקתי בכעס. אמרתי "אני נוהגת עכשיו, נדבר אחר כך," וניתקתי.

בערב הוא חזר מהעבודה מאוחר, בשקט כזה של לפני סערה. הניח את התיק על הרצפה, לא על המתלה. סימן מוכר.

"היא בוכה כבר שעתיים."

"אני יודעת."

"נויה, היא אמא שלי. היא לבד. תעשי מחווה אחת."

עמדתי ליד השולחן וקיפלתי כביסה. גופיה שלו, גופיה שלי, מגבת יד שמתה כבר מזמן.

"למה המחווה צריכה להיות הרכב שלי?"

"כי זה הדבר היחיד שאת לא מוכנה לוותר עליו."

הסתכלתי עליו. באמת הסתכלתי. שלוש שנים אנחנו יחד, ואף פעם לא ראיתי אותו כל כך קטן.

"אתה שואל איך אני נשמע?" הוא הרים קול פתאום. "אני נשמע כמו מישהו שחי בין שתי נשים שכל אחת מהן מחכה שהוא יבחר צד."

"ואם היית צריך לבחור?"

הוא פתח את הפה. וסגר. והפה שנסגר אמר יותר מכל מילה.

למחרת לקחתי יום חופש מהסטודיו. נסעתי לחבר שלי עורך דין בחיפה, ישבנו בבית קפה ליד בית המשפט, והוא שאל אותי שאלות יבשות וענייניות. כמה עלה הרכב, מי שילם מה, איפה ההוכחות.

"הרכב רשום על שמך, ההלוואה על שמך, וזהו. היא לא יכולה לעשות כלום."

"אני יודעת."

"אז למה באת?"

"כי רציתי לשמוע מישהו אחר אומר את זה."

הוא צחק. שילמתי על הקפה של שנינו, כי חשבונות כאלה עדיף לסגור מיד.

דינה הגיעה אלינו ביום שישי בבוקר.

בלי להודיע. פתחתי את הדלת והיא כבר היתה במטבח, מוזגת לעצמה קפה מהמכונה, כאילו היא זו שגרה כאן ואני האורחת. שעון הקיר תיקתק, והריח של הקפה שלה — תמיד עם חלב ותמיד עם כפית יותר מדי סוכר — מילא את החדר.

"את קפה רוצה?" שאלה בלי להסתובב.

"אני אכין לעצמי."

"נויה, אל תהיי כזאת. אני באתי לסגור את העניין הזה אחת ולתמיד."

"איך את רוצה לסגור אותו?"

היא הסתובבה אלי, כוס ביד, והסתכלה עלי מלמעלה למטה למרות שהיא נמוכה ממני.

"תרשמי את הרכב על שמי. עכשיו. שנלך לסוכנות, נעשה העברת בעלות, וזהו. אחר כך כל אחת תחיה את החיים שלה בשקט."

"הרכב שלי, דינה. לא רשום על אף אחד אחר."

"הרכב הזה," היא הורידה את הקול, "נקנה בכסף שלי."

"בחלק קטן."

"חלק מספיק."

רציתי לצעוק. לא צעקתי. צעקות זה השטח שלה. במקום זה ניגשתי למגירה, הוצאתי תיקייה ירוקה שהיתה שם מהרגע שקנינו את הרכב, וזרקתי אותה על השיש מולה.

"הנה. קבלות. העברות בנק. התלוש שלי. מה שצריך."

היא אפילו לא הסתכלה. רק הדפה את התיקייה הצידה בקצות האצבעות, כמו שהודפים משהו מלוכלך.

"אני לא צריכה ניירות. אני צריכה כבוד."

"כבוד לא מקבלים על ידי זה שמורידים לאישה אחרת את הרכב שעבדה עליו."

אבנר עמד בפתח המטבח כל הזמן הזה, שותק. שתיקה של גבר שהתרגל להיעלם בסכסוכים בין שתי הנשים בחייו.

דינה הרימה את התיק שלה, סידרה אותו על הכתף, והלכה לדלת. לפני שיצאה, עצרה.

"הוא עוד יתעורר," אמרה בשקט, בלי להסתובב. "את תראי."

הוא אכן התעורר. רק בכיוון הלא נכון.

כעבור שבוע מצאתי דירה.

חדר וחצי במושבה הגרמנית, בלי מעלית, עם חלונות מעץ ישנים ועץ פיקוס בחצר שמשיר עלים כל השנה. בעלת הבית היתה אישה נחמדה בשנות השישים לחייה, שאלה אותי אם יש לי כלב, ואמרה שהיא מעדיפה דיירים בלי דרמות. כמעט צחקתי.

בערב סיפרתי לו.

"אני עוזבת בסוף החודש."

הוא ישב מול הטלוויזיה, והיא דלקה בלי קול.

"בגלל הרכב?"

"לא. בגלל ששאלתי אותך פעם אחת אם אתה בצד שלי, ואתה שתקת."

הוא לא ביקש שאשאר. זה היה הדבר הכי משפיל והכי משחרר בו זמנית — לגלות שהגבר שאיתו חיית שלוש שנים לא מוכן להילחם עלייך מול אמא שלו.

המעבר היה מהיר. שלוש ארגזים, מזוודה, עציצים. אבנר הציע עזרה, כמו שציפיתי, וארגזים נערמו בפתח הדירה החדשה. כשהרים את האחרון, עמדו רגע על מפתן הדלת.

"כשתצטרכי, תתקשרי."

"תשמור על עצמך."

הוא ירד במדרגות, ובחוץ נבח כלב של שכנה מהבניין ממול.

דינה התקשרה כעבור שלושה ימים. מהטון הבנתי שהיא יודעת.

"את עוזבת את הבן שלי בגלל רכב?"

"אני עוזבת בגלל שהוא לא יודע לצאת מהחצאית שלך."

"את עוד תתחרטי. אישה לבד, בלי בעל, בלי משפחה — מי ירצה אותך?"

"דינה," אמרתי, ולרגע נדהמתי מהרוגע בקול שלי, "אני לא צריכה שירצו אותי. אני צריכה שאני ארצה את עצמי. וזה מה שקורה עכשיו."

ניתקתי. על אדן החלון של הדירה החדשה הניחה בעלת הבית קערת זכוכית קטנה עם פרחי בר מיובשים. נגעתי באחד מהם, והתפרק לי בין האצבעות. זה לא היה עצוב. זה היה בדיוק כמו שצריך — משהו ישן שהתפורר, כדי שמשהו חדש יוכל להיכנס.

עברו חודשיים. החזרתי לעצמי את היכולת לשתות קפה בשבת בבוקר בלי שאף אחד יכנס לי למטבח. נסעתי עם הרכב צפונה, עד לראש הנקרה, עצרתי בצד הדרך, ישבתי על מכסה המנוע וזרקתי אבנים קטנות למים. הרכב שלי. על שמי. והמאה אלף שקל של דינה — העברתי לה אותם בחזרה, שקל אחרי שקל, בהעברה בנקאית אחת נקייה בסוף נובמבר.

הוא כתב לי בערב: "אמא ראתה את ההעברה. היא לא הוציאה מילה כל היום."

לא עניתי מיד. הסתכלתי בטלפון, על ההודעה שזהרה בחשכה של הסלון. חיכיתי עד שהקפה התקרר, ואז כתבתי:

"שיהיה לה בהצלחה באנטליה."

הוא לא ענה. ואני הדלקתי את הרכב, שמתי מוזיקה, ויצאתי לנסיעה קצרה לאורך החוף. הכביש היה ריק, הגשם פסק, ובמראה הצדדית ראיתי את הפס הכחול של הכוס עדיין עולה לי מול העיניים. אבל הפעם הוא לא הפריע. הוא היה רק פס. בצבע של ים.