אני עובדת בקופת חולים ברמת גן כבר תשע שנים, ובן הזוג שלי, גיא, סיים את הלימודים ברפואה בטכניון לפני חודשיים. הכרנו כשהיינו סטודנטים שנה א' בפקולטה, שנינו, שני חלומות זהים על חלוק לבן. אחר כך אבא של גיא פישט את המפעל שלו בקריית שמונה, וההלוואה ללימודים כבר לא כיסתה כלום. הוא היה מוכן לעזוב, ואני לא הצלחתי לראות אותו זורק שש שנים לפח. אז עשיתי מה שאף אחד לא ביקש ממני: עזבתי את הלימודים באמצע שנה שנייה, אמרתי לו שרופא אחד במשפחה זה בהחלט מספיק. לקחתי משמרת בוקר בקופת חולים ומשמרת ערב במסעדה ליד הכניסה לעיר — שולחנות, מגשים, טיפים בקושי מכסים דלק. גיא הבטיח שברגע שיקבל את התעודה נבנה הכל מחדש, ביחד, ושמה שוויתרתי עליו יחזור אליי כפול.
התחתנו כעבור שנה בגן אירועים קטן בפתח תקווה, עם מוזיקה מהרמקול הנייד של אח שלו ומרק עוף שהכינה אמא שלי בסיר של עשרה ליטר. מאז — עבודה, עבודה, ובלילות הייתי מכינה לו כרטיסיות לפני מבחנים בזמן שהוא ישן על השולחן.
טקס הסיום התקיים באולם של הטכניון בחיפה, בסוף יוני. ישבתי בשורה השנייה עם מגבת נייר רטובה מדמעות, ברת מזל לחשוב שזאת ההתחלה של מה שחיכינו לו. אחרי הטקס גיא ניגש אליי מחייך, עם מעטפה חומה גדולה ביד. חשבתי שזה איזה כרטיס טיסה ליוון שהוא הבטיח, פרס על כל השנים האלה. בפנים היו מסמכי גירושין. לפני שהספקתי להוציא מילה הוא כבר הסתובב והלך לכיוון החניה, שם חיכתה לו מכונית שלא הכרתי.
עמדתי שם עם הנייר בין האצבעות, לא מרגישה את הרגליים. התחלתי ללכת, בלי כיוון, רק כדי לזוז. אז מישהו תפס לי בקלות את הזרוע — בחור שהכרתי מהמעבדות המשותפות בשנה הראשונה, אחד שגיא ישב איתו כל סמסטר בכימיה.
"רגע לפני שאת הולכת," הוא אמר, "יש משהו שאת חייבת לדעת."
הוא סיפר לי שגיא כבר חתום על חוזה התמחות בבית חולים בהרצליה, ושיש לו שם דירה שכורה — מזה שמונה חודשים. ושבאולם, בשורה הראשונה, ישבה אישה בהריון מתקדם, בת של רופא בכיר באותו בית חולים. החתונה שלהם, הוא אמר, נקבעה כבר לאוגוסט. גיא לא חיכה לתעודה כדי לגמור איתי — הוא רק חיכה שהיא תהיה בידיים, כדי שהגט יגיע יחד עם ההישג, מסודר, בלי בלגן.
לא בכיתי שם. משהו בי כבר עבר למצב אחר, קר וממוקד. חזרתי הביתה, לדירה השכורה שלנו ברמת גן, ופתחתי את התיקייה הכתומה שהחזקתי בארון תשע שנים — כל קבלה על שכר לימוד, כל העברה בנקאית, כל תלוש משכורת. מאה ושבעים ואחד אלף שקל. זה מה שיצא כשישבתי עם מחשבון עד שתיים בלילה, שכר לימוד, ספרים, שכר דירה בזמן שהוא למד, בלי לספור את המשמרות שאני לא זוכרת בכלל.
למחרת התקשרתי לעורכת דין שהמליצה עליה עמיתה מהקופה. לקחתי איתי את התיקייה, את החוזה הישן שלנו על שכר הדירה עם שנינו כערבים, ואת תדפיסי הבנק. ישבנו שלוש שעות. היא הסבירה לי מה זה "השבחת קריירה" בחוק הישראלי — שאפשר לתבוע החזר על השקעה כלכלית ישירה בהשכלה של בן זוג, גם בלי רכוש משותף אחר. תוך שבועיים הוגשה תביעה אזרחית נגד גיא על סך מאה שבעים ואחד אלף שקל.
הוא התקשר פעם אחת, בערב, מספר לא מוכר. "את עושה לי בעיה מול המשפחה שלה," הוא אמר, בלי שלום. אמרתי לו שהוא יכול לדבר עם עורכת הדין שלי, וניתקתי. לא הרמתי שוב.
בדיון בבית משפט השלום בתל אביב הוא הופיע חיוור, בלי החליפה שהוא לבש בטקס. אבא של האישה שלו — אותו רופא בכיר מהרצליה — ישב מאחור, שקט, בלי להביט בו. גיא ניסה לטעון שזה היה "החלטה משותפת" שלי לעזוב את הלימודים, שאף אחד לא הכריח אותי. השופטת ביקשה לראות תיעוד. הראיתי לה את הכרטיסיות שהכנתי לו — עדיין שמורות, בכתב יד שלי, עם תאריכי מבחנים משנת הלימודים הראשונה שלו. את זה הוא לא הצליח להסביר.
התיק הסתיים בפשרה בגישור: הוא ישלם מאה עשרים אלף שקל בתשלומים על פני שנתיים, עם עיקול על המשכורת שלו בבית החולים אם יפספס תשלום. חתמתי על ההסכם באולם קטן ליד לשכת ההוצאה לפועל ברמת גן, כשהעט עוד היה קר מהמזגן. גיא לא הביט בי כשחתם. אשתו החדשה חיכתה בחוץ, עם בטן גדולה ומעיל שלא הצליחה לסגור.
לא שמעתי ממנו יותר, חוץ מהעברה בנקאית שמגיעה כל חודש בתאריך העשירי. את הכסף הראשון, עשרת אלפים שקל, השתמשתי בו כדי להירשם מחדש ללימודים — לא רפואה, אין לי כוח לשש שנים כאלה שוב, אלא לתואר בריפוי בעיסוק, שלוש שנים, במכללה בתל אביב. במשרד הרישום, כשהמזכירה שאלה למה אחרי כל כך הרבה זמן החלטתי לחזור, הוצאתי מהתיק את הקבלה על ההעברה האחרונה שלו והנחתי אותה על הדלפק, בלי מילה נוספת.
