אמא של דימה עמדה במסדרון והורידה נעליים. לא הסתכלה עליי. סרקה את הדירה כמו שמאי לפני עיקול. הקירות החדשים, המדפים, המנורה במסדרון — הכול עבר אצלה ביקורת בלי מילה אחת. אחותו מיכל נכנסה אחריה, חייכה אליי בהתנצלות עוד לפני שפתחה את הפה.
דימה חיבק את אמא שלו, נישק אותה על הלחי, לקח ממנה את הסל. היא הניחה לו, אבל הראש שלה כבר היה בסלון.
— נו, תראו לי מה קניתם — אמרה ונכנסה פנימה כמו בעלת בית.
הספה החדשה בצבע חול, ארון הספרים עם דלתות זכוכית, שמיכה מקופלת על המשענת. הכול חדש, הכול מריח מחנות רהיטים. כל פריט כאן עלה לנו בוויכוחים שקטים, בהחזרי הלוואה ובשבתות שבהן דימה עבד במקום לנוח.
אמא שלו העבירה אצבע על משענת הספה.
— יפה. מאוד יפה. כמה עלתה?
— תודה — אמרתי. — החלטנו שמגיע לנו.
— החלטתם — היא חזרה על המילה בטון אחר לגמרי. — אני רואה שהחלטתם. ספה, ארון, מקרר דו-דלתי. ואת המטבח הזמנתם בהתאמה אישית, נכון?
דימה אישר בלי להבין לאן זה הולך.
— כן, מהנגרייה. עוד שבועיים מביאים.
היא התיישבה על הספה, הניחה את התיק על הברכיים והסתכלה עליי כמו שמסתכלים על מישהי שצריך לסלק מהדרך.
— תגידי לי, את בכלל מבינה שהבן שלי שלח לי כסף כל חודש במשך חמש שנים? אלף, אלף ומאתיים שקל. כל חודש. ועכשיו? אפס. אפס שקלים. ואני מסתכלת על כל היופי הזה וחושבת — הנה, לכאן נעלם הכסף שלי.
— שלך? — שאלתי בשקט.
— שלי! — היא הרימה קול. — כי אם לא היו לך ספות וארונות, דימה היה ממשיך לדאוג למשפחה שלו. נכנסת לו לכיס והוצאת משם הכול!
מיכל נגעה בכתף של אמא שלה.
— אמא, באנו להתארח.
— אני מתארחת — נצמדה אמא שלה למילה. — אני רק רוצה להבין מתי הבן שלי הפסיק להיות הבן שלי.
דימה עמד ליד הקיר, הידיים בכיסים. הוא ידע שהשיחה הזאת תגיע מתישהו. לא ככה.
— אמא, יש לנו משכנתא — אמר בשקט. — וגם הלוואות. אני לא יכול להעביר לך אותו סכום כרגע.
— הלוואות! — היא כמעט ירקה את המילה. — הלוואות לספות! הלוואות לארונות! לקחתם הלוואה כדי לרהט לה דירה, בזמן שאמא שלך יושבת בלי אוכל במקרר?
— אז מה את רוצה? — שאלתי וצעדתי צעד קדימה. — שנחזיר את הרהיטים לחנות? או שנשלם לך את המחיר שלהם?
— אני רוצה שתחזירי את מה שלקחת מהבן שלי!
— ניסוח מעניין — אמרתי. — תוכלי לתת לי סכום מדויק? בטוח שחישבת, אם באת עם דרישה כזאת ברורה.
היא נעצרה. לא ציפתה לטון הזה. רגוע, ישיר, בלי פחד.
— אל תשחקי איתי — אמרה.
— אני לא משחקת. ואני אפילו שמחה שהשיחה הזאת סוף סוף קורית. כי מספרים הם דבר עקשן. אי אפשר להעליב אותם, אי אפשר לצעוק עליהם. אפשר רק לקרוא אותם.
ניגשתי לארון הספרים, הוצאתי קלסר קרטון פשוט עם גומייה. הנחתי אותו על השולחן ופתחתי. בפנים היו אישורי בנק, קבלות, חוזים.
— הדירה הזאת עלתה מיליון וארבע מאות אלף שקל. דימה הביא ממנה שלוש מאות ועשרים אלף. כל השאר — שלי ושל המשפחה שלי. סבא שלי מכר את האופנוע שאסף ארבעים שנה. סבתא מכרה את מכונת התפירה שהייתה לה מאז שהגיעה לארץ ממרוקו. אבא שלי מכר את הרכב ואמר: "נחסוך לאחר כך." כל דוד, כל דודה, כל בן דוד — כל אחד שם משהו. שקל לשקל. אגורה לאגורה.
הנחתי את היד על ערימת הניירות.
— שמונים אחוז מהדירה הזאת זה הכסף שלי ושל המשפחה שלי. הספה — ההלוואה שלי. הארון — ההלוואה שלי. המקרר — ההלוואה שלי. רוצה לראות קבלות? פה הכול. כל שורה.
השתרר שקט. מיכל הביטה בי בלי להסתיר את הנדהמות. דימה הוריד את הראש. אף פעם לא ישבנו ועשינו את החשבון הזה בינינו. זאת הייתה ההסכמה השקטה שלנו — לא לספור מי הביא יותר.
אמא שלו החווירה, אבל לא נכנעה.
— אל תניפי לי את הניירות שלך מול הפרצוף! — הקול שלה עלה לגובה צורם. — הבן שלי עבד קשה בשביל הכסף הזה! הוא שבר את הגב בזמן שאת ישבת פה וספרת שקלים של אחרים!
— של אחרים? — הרמתי גבה. — הרגע הראיתי לך של מי השקלים. בשמות. עם מסמכים. את חושבת שסבא שלי מכר את האופנוע בשביל הכיף? שסבתא שלי ויתרה על מכונת התפירה כי השתעממה? אבא שלי נוסע עכשיו באוטובוסים כל יום, ואת אומרת לי שאני גנבתי?
היא קמה מהספה. התיק נפל ממנה.
— גוררת אותו לקברים של המשפחה שלך! שיביאו כסף! שימכרו דברים! זאת הדרך שלך — לסחוט את כולם!
דימה ניסה להתערב.
— אמא, תפסיקי.
— אתה! — היא הסתובבה אליו. — אתה נותן לה להפוך אותך למי שאתה לא! חמש שנים דאגת לי, ואז היא באה — ונגמר. מה היא עשתה לך?
ואז מיכל דיברה. בשקט, אבל ברור.
— הוא התחתן, אמא. זה מה שהוא עשה. הוא בנה בית.
אמא שלי לשעבר לרגע לא ידעה מה לענות. הסתכלה על מיכל, על דימה, על הקלסר הפתוח על השולחן.
— את לא תיקחי לי את הבן — אמרה לי לבסוף. — לא עם הניירות שלך.
— אני לא לוקחת אף אחד — עניתי. — אבל הכסף שלך? פה, תראי. — הוצאתי דף מהקלסר. — כל העברה שדימה עשה לך בחמש שנים. מספור. מתוארך. חתום. את רוצה שנשב ונראה למי באמת שילמו?
היא נשמה עמוק. הסתובבה. לקחה את הסל מהרצפה.
— מיכל, הולכים.
— אני עוד לא סיימתי.
הקול שלי עצר אותה במסדרון. עמדתי מול השולחן, האצבע על הדף.
— את באת לכאן לדרוש כסף. את האשמת אותי. את השפלת אותי בבית שלי, מול אחותו. לא תצאי מפה עד שנסגור את החשבון.
היא הסתובבה לאט.
— תורידי את האצבע שלך.
— ולמה? כי קשה לך לשמוע? דימה עבד משמרות כפולות. לא בשביל לקנות לי ספות. בשביל לכסות את החובות שלך. ההלוואה שלקחת בשוק האפור. עשרת אלפים שקל בחודש. נכון?
היא נאחזה בידית הדלת.
— זה לא קשור אלייך.
— הכול קשור אליי. כי מהרגע שהתחתנו, החוב שלך הפך לחוב שלנו. ומה ששלחנו לך — שילמנו מהלוואות שהמשפחה שלי לקחה. תביני את הסדר: סבא שלי מכר אופנוע כדי שאמא של בעלי תוכל להחזיר חוב למלווה עם רכב שחור.
הדממה שמילאה את הדירה הייתה כבדה כמו תריס מוגף.
מיכל הסתכלה על אמא שלה.
— את אמרת לי שהחוב סגור. שאת לא צריכה כלום מאף אחד.
— נסגר. בדרך שלי — אמא שלה קטעה.
— דרך של כלום. — פתחתי את הקלסר והוצאתי מעטפה לבנה. — אז ככה. פה יש צ'ק בנקאי. על כל הסכום שדימה העביר לך מאז שהתחתנו. תשעים ושמונה אלף שקל. זה הכסף שלך. תיקחי אותו.
היא הביטה במעטפה כמו באבקה חשודה.
— ומה את רוצה בתמורה?
— כתבי כאן. במסמך הזה. שאת מוותרת על כל דרישה עתידית בנוגע לכסף, לרכוש, לדירה. ושאת מפסיקה לבוא אליי עם טענות. כתבי, תקחי את הצ'ק, ולכי.
— את חושבת שהבן שלי נמכר?
— לא. אני חושבת שגם את נמכרת. ההבדל — הפוך: את מוכרת אותו כבר חמש שנים. אני רק משלמת את המחיר הסופי.
היא שתקה. לא לקחה את המעטפה.
— ואם אקרע את הצ'ק? — שאלה בשקט.
— אז תקבלי כלום. ותראי בבית משפט לשלום את מי השופט יקשיב יותר. לאישה עם קלסר ניירות, או למישהי שהסתירה חובות מהבן שלה.
היא לקחה את העט. ידה רעדה. חתמה. לקחה את המעטפה ונכנסה איתה לתיק בלי להסתכל פנימה.
בדלת היא עצרה.
— עוד תביני. כשהוא יעזוב אותך, כמו שהוא עזב אותי — אז תדעי.
— הוא לא עזב אותך — אמרתי. — הוא התחתן. יש הבדל. אבל תודה שבאת, עכשיו יש לי את ההבדל הזה חתום ומתויק.
היא סרקה אותי שוב במבט, מהנעליים עד למעלה. ואז יצאה. מיכל התעכבה. עמדה חצי צעד ממני.
— תשמרי עליו — אמרה. — הוא באמת עבד קשה.
— אני יודעת. כי גם אני עבדתי.
כשהדלת נסגרה, דימה ישב על הספה, הראש בידיים. לא הלכתי לנחם אותו. הגשתי לו כוס מים.
— תשמע — אמר בלי להרים עיניים. — לא רציתי שזה ייראה ככה.
— איך זה נראה — שאלתי — כמו שמישהו סוף סוף סופר עד הסוף.
הוא שתה. הניח את הכוס על השולחן, ליד הקלסר.
— הצ'ק. מאיפה היה לך?
— ממה שסבתא קיבלה על מכונת התפירה. שמתי בצד. כל השנים האלה. לא ידעתי למה. עכשיו אני יודעת.
הוא בהה בקלסר. ואז עשה משהו שמעולם לא עשה. פתח אותו, דף אחרי דף, וקרא כל קבלה. בשקט. בדייקנות של רואה חשבון. ובסוף סגר אותו ואמר:
— תדפיסי לי עותק.
למחרת שיניתי את המוטב בהוראת הקבע. מעכשיו, הכסף שהיה עובר לאמא שלו — עובר לקרן חיסכון על שם מיכל. בלי לשאול אותה. בלי לבקש רשות.
כעבור חודש, אמא שלו חזרה. הפעם בלי תיק. עמדה עם זר פרחים ביד — גבסניות לבנות, כאלה שקונים בתחנה המרכזית בירושלים. לא אמרנו מילה. היא הניחה את הזר על הרצפה, ליד הדלת, והלכה.
אני החזקתי את הפרחים עד שהתייבשו. אני אף פעם לא זורקת דברים שאנשים משאירים אצלי. זאת לא סגולה. זאת פשוט עדות.
