HE

הן הגיעו בלי פמליה, בלי צלם, בלי שום רעש. אחת גבוהה, עם שיער אסוף ברשלנות מחושבת. השנייה נמוכה יותר, עם תיק בד ירוק שסחבה על כתף אחת. שתיהן

"דוקטור, אני יודעת שעוד לא פתחנו," היא אמרה, "אבל היא לא מפסיקה לרעוד. כבר שלושה ימים." זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את תמר ואת דולי. דולי הייתה כלבה

אמא שלי אף פעם לא הייתה אישה עדינה. היא הייתה אישה של משימות. רשימות. דברים שצריך לסמן עליהם וי. בגיל שישים ושמונה היא עוד ניהלה את הקיוסק בבאר

הצינור המרכזי נשבר פחות משבע דקות אחרי שהגשם התחיל. חתיכת פח ששיריינתי בעצמי נקרעה מעל הראש שלי, ומאות ליטרים היכו באדמה ליד הרפת, הציפו את ערוגות השתילים וחפרו

באוגוסט ההוא בתל אביב היה חם עד כדי כך שגם היונים ישבו על עמודי החשמל עם המקור פתוח. עבדתי אז כנהגת מונית דרך מוקד, שתים עשרה שנה מאחורי

אני מנקה חדרי מדרגות בבניין הזה כבר תשע שנים, ומכירה כל שכן לפי קול הצעדים שלו במדרגות. את גברת אורלי כרמון אני מכירה מהקומה השלישית — אישה בת

רותי כהן הייתה בת ארבעים ואחת כשהרופאה ד"ר אשכולי אמרה לה, בקול שקט מדי בשביל בשורה כזאת, שהיא בהיריון. ארבע עשרה שנה של זריקות הורמונים, שלוש הפריות שנכשלו,

Історія в шапці задачі написана українською, а мені потрібно видати текст СТРОГО на івриті (Hebrew Israeli) з локалізацією дії в Ізраїлі — це і зроблю: перепишу драму заново

אני עובדת בקיוסק פינתי ברחוב אלנבי כבר תשע שנים, מוכרת עיתונים, סיגריות ומים קרים לאנשים שרצים לעבודה. מהמקום שלי רואים הכל: את התחנה, את המעבר חציה, את הפינה